ערב רב - פרשת בא
לאחר שהעם נוצר כקבוצה בעלת נוכחות דמוגרפית משמעותית (פרשת שמות) ולאחר שמערכת ניסים מופלאים עיצבה לו תודעה וזהות ייחודית עוד בהיותו במצרים (פרשת וארא), העם יוצא בפרשתנו למסע חייו – למדבר. "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף"(יב, לז). מכאן ועד לסיום חמשת החומשים מתואר מסע הגיבוש המתמשך, רווי ניסיונות וכישלונות, עד לפתחה של הארץ המובטחת.
הגיבוש נעשה במדבר, בתנאי מעבדה: המדבר הוא שטח הפקר שאין בו תרבות דומיננטית מתחרה. את ההשפעה של מצרים, השקועה במ"ט שערי טומאה, מחליף מקום ריק, נקי מהשפעות חיצוניות. בהמשך יתברר שתהליך ההתקלפות מהטומאה צורך זמן רב, ארבעים שנה, ושלא רק זמן נדרש לשם כך אלא גם החלפה של בני הדור כולו, שמתים במדבר.
אבל, הבידוד התרבותי במדבר איננו מושלם. מיד בפסוק העוקב לפסוק שצוטט לעיל – "ויסעו" – מוסיף הכתוב: "וגם ערב רב עלה אתם" (יב, לח). כמו צל הדבק לאדם, כך גם האחרות מלווה אותו. שום רווח לא נוצר לקיום אקסקלוסיבי של ה"פנים" בלי ה"חוץ". עם ישראל איננו נמצא לבדו אפילו משך פסוק אחד. אף שפרעה קובע ותובע "קומו צאו מתוך עמי", במציאות לא מתממשת ההפרדה המושלמת ואל העם המשתחרר מוצמדת מיד "תערובות אומות עובדי כוכבים של גרים" (רש"י על המקום); "נוכראין" (=נוכרים; אונקלוס, שם); קבוצה בלתי מוגדרת "מהם כעבדים ומהם כתושבים ושכירים ומהם כגרי צדק" (אברבנאל, שמות יב, מג).
מהו המסר המקראי בצירוף של הערב-רב אל עם ישראל? הפרשנים לדורותיהם מציגים מגוון של תשובות. אבקש להציע שלוש תשובות משלי:
ערב-רב כ"אני אחר":
לכל אחד מאתנו יצר טוב ויצר רע המשמשים בו בערבוביה. בלשון הפסיכולוגית המודרנית מדברים על "אגו" (אני, בלטינית) ועל "אלטר אגו" (אני אחר) – הקיימים יחדיו באותו אדם, אף שהם מייצגים הפכים התנהגותיים, זהותיים ואחרים. הערב-רב הוא ה"אני אחר" של העם החדש. ככזה, במקומות רבים במסורת מיוחסת ההתנהגות הסוררת של בני ישראל ל"ערב-רב". כך במעשה העגל – "ראה מה כתיב: "ויאמרו אלה אלהינו" אין כתיב כאן, אלא: "אלה אלהיך ישראל" -שהגרים שעלו עם משה הם עשאוהו ואמרו לישראל: אלה אלהיך" (שמות רבה, כי תשא, פרשה מב, סימן ו); כך בקברות התאווה - ""והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה" – מהו והאספסוף? אלו הגרים שעלו עמהן ממצרים ונאספין עמהם, שנאמר: (שמות יב) "וגם ערב רב עלה אתם" (במדבר רבה, בהעלותך, פרשה טו סימן כד), וכך במקומות רבים נוספים.
מתברר שצירוף הערב-רב הוא כליא-ברק למעשים הלא-ראויים הנעשים על ידינו ומאפשר הכלה פסיכולוגית של המעשים הללו ושיוכם ל"עם ישראל" תוך בידולם ממנו. באופן דומה, ברמה האינדיבידואלית, אנו מדברים על שני היצרים – הטוב והרע – שמתכתשים בקרבנו. כך אנו יכולים לקבל את עצמנו, כאשר אנחנו עושים מעשה "רע", אך מייחסים אותו לאני האחר, שהוא אמנם חלק מאתנו, אבל נבדל בהיותו "יצר רע".
ערב-רב כמכשיר להגדרה עצמית:
בידודו של העם במדבר נדרש לשם חיזוק זהותו העצמית. אך בהעדר מוחלט של "אחר" זהותי, מהי המשמעות של הגדרת הזהות העצמית? נוכחות הזולת התרבותי הכרחית עבור העם – גם כאשר הוא עובר תהליכי שיקום מהעבדות הרוחנית והפיזית – כדי שיוכל לבנות אישיות לאומית-דתית משלו. בהעדר אלטרנטיבה אין בחירה; ובהעדר בחירה אין משמעות למחויבות והיא הופכת להיות חלולה. כשם שאין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה, כך גם זהות עצמית, אישית ולאומית, אינה יכולה להבנות מעצמה אלא נדרשת לה הנגדה, שמולה וכנגדה היא תתגבש.
הערב-רב, וההצעות התרבותיות שהוא העלה על סדר היום של השבטים הנודדים - ריקוד מול עגל זהב, בבחינת "אלה אלוהיך ישראל"; הרצון לשוב מצרימה "אל הבצלים ואל השומים"; הסרבנות המתמשכת למשמעת דתית - הם סם חיים הכרחי לבחירות שעל העם לעשות בתקופת המבחן במדבר. כשם שהאב הקדמון, יעקב, זכה לזהותו החדשה כ"ישראל" רק לאחר שהתמודד בהצלחה עם הזהות האחרת, המיוצגת בשרו של עשיו, במעבר יבק ("ויאבק איש עמו עד עלות השחר", בראשית, לב, כה), כך גם בני ישראל בדור המדבר, נדרשים להתמודד עם הזהות האחרת, המיוצגת על ידי הערב-רב והשפעותיו הזרות הרעילות, כדי שיוכלו להתגבש כיישות זהותית נבדלת: "עם ישראל".
ערב רב כמבחן לאחריות על האחר:
עוברים רק מספר פסוקים בודדים מתיאור ההצטרפות של הערב-רב אל יוצאי מצרים ועד לציווי של הקב"ה למשה ואהרן: "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם" (יב, מט). רבים עוסקים בשאלת זיהויו של הגר, אך בפשטות זהו אותו ערב-רב שכרך גורלו בעם ישראל. מסתבר שחלק מהמצרים שראו את ידו החזקה של הקב"ה בקשו להצטרף ולהסתפח אל העם שאלוקיו כה אדיר. באים הפסוקים ומלמדים שיעור ענק: אף שהדוגמא היחידה שהעם מכיר ביחסים אזרח-גר היא יחס הניצול והשעבוד שהופנה כלפיהם במצרים, בני ישראל נתבעים לנהוג בצורה שונה: עליהם להעניק יחס שוויוני למשעבדיהם מאתמול.
על רקע התקופה ההיא, ואפילו על רקע ימינו אלה, זהו ציווי סנסציוני, מרחיק לכת. גיבושה של זהות אחת אסור לו שיבוא על חשבונה ומתוך פגיעה בנשאיה של זהות אחרת. על הגר הנוכרי ועל הישראלי (המכונה במקרא "אזרח") חל אותו חוק, בשווה – "תורה אחת יהיה".
המאמר פורסם לראשונה במוסף שבת של העיתון "מקור ראשון"