משבר הקורונה- הגדרת הבעיה היא חלק מהפתרון

ההגדרה הרחבה מדי של הבעיה כהידבקות כללית מביאה לכך שננקטים אמצעים בלתי נחוצים שהם גם בלתי יעילים, לא ננקטים אמצעים חיוניים ביחס לבעיה האמתית של הידבקות בקורונה של האוכלוסייה הפגיעה

Flash 90

אתגר חשוב וקשה במדיניות ציבורית הוא להגדיר נכון את הבעיה עמה מבקשים להתמודד. הגדרה נכונה של הבעיה אינה מבטיחה הצלחה בהתמודדות, אבל הגדרה בלתי נכונה מזמינה כמעט בהכרח כישלון. השקעת מאמץ ואמצעים של המדינה בהתמודדות כזו הינה מוצדקת רק כאשר מדובר בבעיה של ממש, בעיה שיש לה מידה משמעותית של חומרה, או במילים אחרות, שהיא פוגעת ברווחת הציבור פגיעה שאין להשלים עמה.

מהבחינה הזו, אפשר שיש קושיה בהגדרת הבעיה איתה מתמודדת ישראל בחודשיים האחרונים כהידבקות בקורונה. לפי דעת המומחים, קל מאד להידבק בנגיף, אך לגבי רוב האוכלוסייה ההידבקות אינה גורמת לסימפטומים של חולי, ואצל האחרים מדובר במחלה קלה. לעומת זאת, האוכלוסייה הקשישה, ובייחוד אלה מתוכה (וגם אלה שמחוצה לה) שסובלים ממחלות רקע, עלולה לסבול מחולי קשה ואף ממוות במקרה של הידבקות בנגיף.

נראה, לכן, כי הגדרת הבעיה כהידבקות בקורונה מהווה הרחבת יתר של הבעיה, וכי נכון יותר להגדיר את הבעיה כהידבקות בנגיף של האוכלוסייה הפגיעה, שתוארה לעיל. יאמר מיד שבאיתור הקבוצה הפגיעה, אין הכוונה לסילוק הבעיה מהשולחן ובהפקרת הקבוצה הזו לגורלה. נהפוך הוא, הכוונה היא להתמודד במלוא המרץ והיעילות בבעיה כדי למנוע, ככל האפשר, חולי קשה ותמותה.

ההגדרה הרחבה מדי מביאה לכך שננקטים אמצעים בלתי נחוצים שהם גם בלתי יעילים, שכן מניעת הידבקות כללית ברמת האוכלוסייה כולה היא אתגר קשה מדי, שלא ניתן לעמוד בו. העמידה בו כרוכה בפעולות שנזקן הכלכלי עצום ושפגיעתם בשגרת החיים היא קשה ביותר. חמור מזה, פגיעה חמורה במשק ובכלכלה, עלולה ליצור שוקת שבורה וחוסר אונים אם הנגיף או מוטציה שלו יחזרו להכות במכה שנייה, חלילה. היא גם עלולה לבוא על חשבון צעדים נחוצים לטיפול בחולים הקשים שעשויה להיות להם עלות משמעותית, בשים לב למצבה הכללי של מערכת הבריאות.

נכון שמאבק כולל בהידבקות בנגיף מספק הגנה גם לאוכלוסייה הפגיעה. אבל אם הייתה מתקבלת ההגדרה החלופית לבעיה שהוצגה למעלה, היה קל להיווכח שמאבק כולל כזה, המכוון למניעת הידבקות על ידי כול אדם, סובל מהרחבת יתר בלתי מוצדקת. הרעיון שהמאבק בקורונה מבוסס על עקירת השגרה הוא רעיון בעייתי, שיש לו תוצאות חברתיות הרסניות. ללא שגרת החיים בה אנו מורגלים, אין לנו אחיזה במציאות ואנחנו הופכים לעלים נידפים ברוח. זאת ועוד, אפשר שלטווח ארוך, יש אפילו ערך חיובי, של חיסון, להדבקה נרחבת של האוכלוסייה הבריאה. אבל גם אין הדבר כן, המאמץ צריך להיות מכוון להפחתה משמעותית של הסיכון למחלות קשות ולתמותה, תוך מזעור הפגיעה במשק וצמצום הפגיעה בשגרת החיים (לגבי כלל האוכלוסייה, בעיקר- הימנעות, ככול האפשר, ממגע פיזי קרוב, מהתקהלות ומפעילויות שאינן חיוניות או חשובות).

לעומת זאת, עקב הרחבת היתר של הבעיה, לא ננקטים אמצעים חיוניים ביחס לבעיה האמתית של הידבקות בקורונה של האוכלוסייה הפגיעה. בעולם מציאותי של אמצעים מוגבלים, אמצעים שמוקצים בגזרה מסוימת באים על חשבון גזרה אחרת. ביזור המאמצים של המדינה פוגע ביכולתה לנהל מערכה ממוקדת בזירה מצומצמת יותר, שבה ההתמודדות היא חיונית, ויש לה גם סיכוי ראלי יותר להצליח. אמצעים שיתמקדו בהגנה על האוכלוסייה הפגיעה יש להם סיכוי גדול יותר להצליח, והצלחתם מתמודדת עם הבעיה האמתית. כך, למשל, מתחיבת, בעדיפות גבוהה, בדיקה של כול המשתייכים לאוכלוסייה זו, כאשר מופיעים אצלם סימני המחלה, כדי לבחון אם נדבקו. העדר בדיקות כאלה משול לניסיון לאבחון רפואי שבו המאבחן מכסה את עיניו. יש היגיון בקריאה אל הציבור הפגיע להימנע ממגע פיזי קרוב עם אנשים אחרים העלולים להיות נשאי הנגיף, עד כדי בידוד עצמי. אולם כדי שמהלך כזה יישא פרי הוא מחייב את הרשויות השונות להעניק טיפול מיוחד לריכוזי אוכלוסייה זקנה וחולה, ולסייע לכול המשתייכים לקבוצות אלה והזקוקים לסיוע- פיזי, נפשי או חברתי. בהקשר זה צריך לשים לב למסרים

המועברים לציבור על ידי ההנהגה הפוליטית וגורמי המקצוע. מן הבחינה הזו, הביטוי "בידוד חברתי" הוא ביטוי אומלל. המאמץ צריך להתמקד במניעת מגע פיזי קרוב (כזה שבמסגרתו עלולה להתרחש הדבקה) עם האוכלוסייה הפגיעה. יש הבדל גדול בין מניעת מגע כזה לבין בידוד חברתי. ההבדל הוא כה ניכר שהסיכוי להצליח במניעה תלוי ביכולת המערכתית (של מערכות שונות) להציע תחליפים ראויים למגע הפיזי. בידוד חברתי הוא מצב קשה ביותר, ואולי במיוחד לאוכלוסייה האמורה. לכן, צריך למצוא דרכים חלופיות למגעים אנושיים שאינם כרוכים במגע פיזי קרוב. בסופו של חשבון, מהלך כזה יצלח רק אם האזרחים יבחרו לשתף עימו פעולה ויקפידו על מילוי ההנחיות המקצועיות שיינתנו. בהיקפים כאלה, שיטור ואמצעי כפייה- תועלתם מוגבלת. לעומת זאת, לעובדה שמדובר בסיכון אישי חמור (להבדיל מסיכון של אחרים) עשויה להיות השפעה חיובית ניכרת. חיוני שהאזרחים יוכלו לתת אמון בצעדים הננקטים, שמטילים עליהם הכבדה קשה ביותר, ויחושו שהצעדים האלה ננקטים לטובתם- למען בריאותם וחייהם וכי המדינה דואגת להם ופועלת לצמצם את הקושי שהיא מטילה עליהם, ככול שהיא יכולה.

הסולידריות המשפחתית והקהילתית חיונית להצלחה של מהלכים כאלה. לשירותי הרווחה יש תפקיד חשוב בכך. גם לארגוני החברה האזרחית ולשאר המתנדבים בישראל הרגילים לפעול לטובת החברה. מתבקש שסביב שולחן הדיונים לקביעת מדיניות ויישומה ישבו לא רק מומחים למחלות זיהומיות אלא גם מומחים לאוכלוסייה הזקנה והחולה ומי שמבינים בחוסן חברתי וחוסן נפשי.

יודגש- אין שום דמיון בין הרעיון המועלה כאן לבין ההשקפה האנטי-הומניסטית של הפקרת הזקנים והחולים לגורלם. וגם אין כאן אימוץ של המודל הבריטי, שנעדר ממנו כמעט כליל היסוד החיוני של הגנה על האוכלוסייה הפגיעה וטיפול מיוחד בה. נכון שעיקר הנטל מוטל לפי המוצע כאן על האוכלוסייה הפגיעה, וזהו אמנם קושי. אולם, ההנחה היא שזו הדרך היעילה ביותר ואולי היחידה להגן עליה, ולפי ההצעה- החברה כולה צריכה להתגייס כדי לעזור למי שיישאו בעיקר הנטל.