שנת חילוץ ממעגל החובות

ברכיב שמיטת הכספים שבשנת השמיטה טמון פוטנציאל כמקור השראה לחזון יהודי מודרני של התמודדות עם ההיבטים החברתיים הבעייתיים של עולם האשראי.

התמונה באדיבות shutterstock

המאמר התפרסם לראשונה בעיתון מקור ראשון

השנה העברית החדשה שבאה, נושאת בכנפיה שנת שמיטה. רבים מבקשים אחר הדרך שמצוות השמיטה תהיה לא רק בעיה הלכתית שיש לפותרה "ללא חשש שביעית", אלא גם מקור השראה לסרטוט דמותה של חברת מופת ישראלית המגשימה חזון יהודי של צדק חברתי.

מבין שני רכיביה של שנת השמיטה – שבת הארץ ושמיטת כספים – אני מבקש להתמקד בזה האחרון ולעמוד על הפוטנציאל הטמון בו כמקור השראה לחזון יהודי מודרני של התמודדות עם ההיבטים החברתיים הבעייתיים של עולם האשראי.

כידוע, על פי מצוות שמיטת כספים, אחת לשבע שנים, בסוף שנת השמיטה, מכריזים על מחיקת כל ההלוואות באופן המאפשר ללווים לפתוח דף חדש בחייהם הכלכליים. ההנחה המקראית, התואמת את חיי הכלכלה באותה התקופה, היא כי הלווה הוא בדרך כלל עני ואילו המלווה הוא בעל אמצעים, ועל כן ההלוואה נושאת אופי נצלני אנטי-חברתי של העברת הונו המצומצם של האביון לידיו של בעל ההון.

צוות שמיטת כספים היא אפוא חלק ממערך שלם של מצוות שנועדו לטפל בבעיה החברתית-כלכלית שההלוואה יוצרת: התורה מצווה על העשיר להלוות לעני; על ההלוואה להיות ללא ריבית, כלומר לשאת אופי חברתי מובהק; קיימות מגבלות על דרכי גביית החוב ונטילת המשכון; ובהקשר זה אף נקבע כי אחת לשבע שנים החובות פוקעים, הלווה זוכה באפשרות להיחלץ ממעגל הקסמים של הלוואות חדשות כדי להחזיר הלוואות ישנות, ומעתה ואילך הוא יכול לעשות לביתו שלו ולא לבית מלווהו.

המצווה של שמיטת כספים אמנם מתווה דרך אידילית לפתרון יחסי מלווה-לווה, אולם יישומה בפועל עלול לעורר כפל בעיות. את הבעיה הראשונה, שכבר התורה עצמה ציינה, אפשר לכנות כיום "הגנת יתר". כלומר, ההגנה הניתנת ללווים במסגרת שמיטת החובות היא כה חזקה וכה פוגעת במלווים, עד שבאופן פרדוקסלי היא צפויה לפעול לרעתם של הלווים ולא לטובתם; מצווה זו עתידה להביא את המלווים לידי החשש להלוות ללווים, וללא יכולת ללוות מצבם של האחרונים יהיה גרוע עוד יותר מזה שהיה אילולי מצוות שמיטת הכספים. הבעיה השנייה (שבמידה מסוימת קשורה בבעיה הראשונה ומזינה אותה) היא של נצלנות בלתי ראויה מצדם של הלווים. אנשים היודעים כי שמיטת חובות צפויה לחול בעוד כמה שנים עלולים לנסות לקחת הלוואות רבות בציפייה שלבסוף לא יצטרכו להשיבן. ואכן כידוע הלל הזקן (המאה הראשונה לפנה"ס) "ראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה", ולכן תיקן את הפרוזבול (משנה, שביעית י, ג). עיקרו של הפרוזבול (בלי להיכנס לרזיו ההלכתיים) הוא מתן האפשרות לנושה לגבות את חובותיו גם לאחר שנת השמיטה, דבר המאיין כמעט לגמרי את מצוות שמיטת הכספים.

למן תקנת הפרוזבול ואילך חדלה שמיטת כספים מלהיות חלק מדרכי ההתמודדות של ההלכה ושל הקהילה היהודית עם בעיית הנשיאה באחריות כלפי שכבות העוני בקהילה. התמיכה בבני השכבות החלשות נעשתה בעיקרה (אך לא רק) במסגרת דיני צדקה. דינים אלה יפים היו לטפל בבעיותיה החברתיות-כלכליות של הקהילה היהודית בימי הביניים, אשר בעיקר עסוקה הייתה בהישרדות יום-יומית. אלא שספק רב אם דיני צדקה, מעוררי הערכה ככל שיהיו, די בהם כדי להדריך את דרכה של מדינה יהודית מודרנית, המבקשת להגשים חזון מהפכני של חברת מופת. לפיכך יש טעם לשוב אל מצוות מקראיות כדוגמת מצוות שמיטת כספים, ולשאוב מהן השראה ליצירת הסדרים יהודיים מודרניים שיהיו נר לרגליה של חברת מופת ישראלית.

ברוח זו השיקו לאחרונה חברי הכנסת יצחק הרצוג ורות קלדרון יוזמה לשמיטת חובות של אזרחים במצוקה. על פי היוזמה "יאתרו עמותות הפועלות בקרב המגזר השלישי [...] משפחות שנקלעו לחובות וילוו אותן בשנת השמיטה עד להגעה להסדר החובות בתום התהליך [...] תוקם קרן שתגייס כספים מהציבור הרחב, מיחידים ומעמותות, וגם מקהילות יהודיות בחו"ל. המשפחות יסכימו לליווי צמוד של הארגונים החברתיים לאורך שנה שלמה, ובסופה [...] יזכו המשפחות להסדר חוב על פיו הבנקים וחברת חשמל, למשל, יוותרו על שליש מהחוב, שליש מהחוב יחזיר הלווה ללא ריביות והצמדה, ושליש נוסף יכוסה באמצעות קרן התרומות" (מתוך אתר גלובס, 6/1/2014).

אף שהרעיון שובה לב והמוטיבציות ביסודו ראויות לכל שבח, אם נתייחס ליוזמתם של חברי הכנסת ברצינות הראויה (ולא רק כמחווה חד-פעמית תקשורתית של פוליטיקאים), דומה שהיא סובלת משתי בעיות היסוד שתוארו לעיל; היא מבקשת לחדש את מצוות כספים באותה הדרך שהביאה את הלל הזקן להפסקתה למעשה. ראשית, היא מטילה על כתפי הנושים נטל כבד, כבד מדי. גם אם יימצאו גופים עסקיים שיסכימו לוותר על שליש מהחוב (וכן על הריבית וההצמדה של שליש נוסף), הסדר זה עלול להביאם לידי חשש עתידי מלהעניק למשפחות מעוטות יכולת אשראי או את האפשרות לרכוש בתשלומים, שכן בשמיטה הבאה יישמט חלקו של החוב. בסופו של דבר הסדר מעין זה עלול לפעול לרעתן של משפחות במצוקה בדיוק כמו שבעבר "נמנעו העם מלהלוות זה את זה".

קלדרון והרצוג אמנם חשו בבעיה זו והקהו מעט את עוקצה. על פי יוזמתם על כתפיהם של המלווים ייפול רק שליש מן החוב שיישמט (בתוספת ויתור על הריבית ועל ההצמדה מהשליש הנוסף, שהלווים עצמם יחויבו להחזיר), ואילו את השליש הנותר יכסו קרנות ציבוריות שונות. בכך נטל שמיטת הכספים לא ייפול כולו על המלווים, אלא יפוזר בין הציבור הרחב. רעיון זה אמנם מקל במקצת את הבעיה הראשונה, אך הוא אינו מתמודד עם הבעיה השנייה: יוזמתם של חברי הכנסת מעניקה תמריץ לנצלנות לא ראויה מצדם של מעוטי יכולת. הסדר זה מעניק למשפחות ששקעו בחובות סוכרייה כה טובה, עד שמתעורר החשש שהדבר יאותת למשפחות נוספות כי ניתן ואף כדאי להיכנס לחובות ולצרוך מעבר ליכולותיהן בידיעה שבעוד שבע שנים הציבור יכסה שליש מחובותיהם, הנושים יוותרו על שליש נוסף, והם גם ייפטרו מן הצורך להחזיר ריביות והצמדות על השליש הנותר. חברי הכנסת ודאי לא התכוונו לכך, אולם יוזמתם עלולה לשדל משפחות לקחת הלוואות ולהיכנס לחובות בידיעה שבעתיד הם יידרשו להחזיר שליש בלבד מהסכום הכולל.

נדמה אפוא כי יוזמה זו היא צעד מבורך בכיוון הנכון, אך היא מחייבת המשך מחשבה, חידוד ופיתוח של הדרכים הראויות להתחדשותן של המצוות החברתיות-כלכליות של התורה בסביבה הכלכלית הישראלית המודרנית. כיוון שלא בפסיקת הלכה עסקינן, שהיא עניין הכפוף לכללים הדוקים ונתונה לפוסקים מוסמכים, אלא בנטילת השראה ליצירה ישראלית-יהודית מקורית, אנו רשאים ליתן דרור לרעיונות ולהפליג בכיווני חשיבה חדשים.

בשונה מיוזמתם האמורה של חברי הכנסת, התחדשות מודרנית של מצוות שמיטת כספים מן הראוי שתיעשה בדרך שלא תטיל על הנושים נטל כבד מדי שבעתיד ירתיע אותם מלהעניק אשראי לזקוקים לו, וכן לא תיתן הטבה גדולה מדי לחייבים, שעלולה לעודד אותם ושכמותם לקחת הלוואות ולהיכנס לחובות באמונה שבעתיד חובותיהם יישמטו.

לעניין זה כדאי להבחין בין שתי קבוצות הראויות לסיוע, לליווי ולתמיכה בשנת השמיטה: משפחות מצוקה השקועות בחובות, ועסקים קטנים הזקוקים לחמצן כלכלי כדי שיוכלו להמריא ולצמוח. בנוגע לשתי קבוצות אלה ניתן להציע מתווה מורכב ומתון של הגשמה מודרנית של מצוות שמיטת כספים, שאינו מבוסס על שמיטה – מלאה או חלקית – של החובות, אלא על תחליפים מאוזנים.

בכל הנוגע למשפחות השקועות בחובות עד צוואר, אפשר להציע כי אחת לשבע שנים, במועד שנת השמיטה, הן יקבלו את אחת משתי האפשרויות האלה (או שילוב ביניהן): (א) דחייה לשנה של תשלומי החובות (גרייס), באופן שיהפוך את שנת השמיטה לשנת מנוחה מהשבת החוב, שבמהלכה הן יוכלו להשקיע את הונן ואת מרצן בחילוץ עצמן ממעגל החובות; (ב) פריסת החובות על פי לוח תשלומים חדש ונוח יותר לפירעון חובותיהן, באופן שיאפשר להן לשלב בין תשלום החובות ובין פיתוח עסקיהן ועצמאותן הכלכלית.

בשתי אפשרויות אלה החייבים אמנם יקבלו הזדמנות של ממש לצאת לעצמאות כלכלית, אך בד בבד יידרשו לשלם לנושים את החוב במלואם. בכך יימנע מתן תמריץ ללווים פוטנציאלים לקחת הלוואות שהם אינם חייבים בהן, שכן יודגש שהלוואות יש לפרוע וחובות יש לשלם. עם זה העידוד שיינתן לפירעון מלוא החוב ישמש תמריץ חיובי לבעלי הון להמשיך ולהעניק הלוואות לזקוקים להם, בידיעה שהחובות ייפרעו במלואם. ומכיוון שגם לעצם דחיית הפירעון בשנה או לפריסה מחודשת של החובות יש עלויות, וכדי למנוע את הטלתן על כתפי המלווים על כל המשתמע מכך, מוטב כי עלויות אלה יוטלו על הציבור (פיזור הנזק), שיפצה את המלווים בשיעור מתאים.

בשתי האפשרויות האמורות חשוב ביותר שההזדמנות הניתנת לבעלי החוב תשולב עם ליווי מקצועי של עמותות מהמגזר השלישי, שיסייעו בהדרכה ובמציאת הדרך לאיזון ולעצמאות כלכליים, כמו שאכן תיארו זאת נכונה קלדרון והרצוג ביוזמתם.

בכל הנוגע לעסקים קטנים המתקשים להמריא ולצמוח כראוי, אפשר להציע מסלול נוסף. מלבד האפשרויות האמורות של דחיית הפירעון ופריסת התשלומים, במקרים מסוימים תינתן האפשרות לשמוט את החוב לגמרי בדרך של הפיכתו מהלוואה להשקעה, כלומר הבנק יהפוך מנושה של העסק לשותף בו (חלקו בשותפות יהיה כמובן יחסי להיקף החוב). כמובן אין לצפות מהבנק עצמו שיתמחה בניהול עסקים קטנים במגוון ענפים, אך לצורך כך אפשר להפעיל רשויות מיוחדות – פרטיות או ממשלתיות (כדוגמת "מרכז טיפוח יזמות ירושלים") – שיפעלו כזרוע הארוכה של הבנקים בתהליך ההבראה והצמיחה של אותם עסקים קטנים באופן שלבסוף ייהנו כולם, לרבות הנושים ונציגיהם, מפרות הצמיחה של העסק. להמרה זו של החוב בהשקעה כמה יתרונות: החוב יישמט, והעסק יזכה לחמצן הפיננסי שהוא זקוק לו כדי לצמוח ולשגשג; הנושה לא יפסיד את סכום החוב, אלא יקבל את תמורתו בעסק; כשותפים בעסק יהיו הבנק וזרועותיו הארוכות חשופים לתשואה הגבוהה שהעסק יכול להניב וכן להפסדים העלולים להיגרם, ועל כן הם יהפכו מנושה פסיבי לשותף אקטיבי בסיוע לצמיחת העסק. למעשה, מהלך זה מקופל בהמשך דברי חז"ל שראשיתם צוטטה למעלה: "גדול המלוה יותר מן העושה צדקה, ומטיל בכיס [=יוצר שותפות עסקית עם העני] יותר מכולן" (שבת סג ע"א).

מצוות שמיטת כספים נוהגת כאמור במחזוריות של שבע שנים, במועד שנת השמיטה. מחזוריות זו תורמת מצד אחד לקיבוע המהפכה החברתית של שמיטת הכספים כמאורע ייחודי, חגיגי, לאומי, שבו הכול משתתפים במיזם של הקלת המחנק הכלכלי מבני השכבות החלשות. מן הצד האחר מחזוריות זו מבטיחה כי ההזדמנות המשמעותית כל כך הניתנת במסגרת מצוות שמיטת כספים תהיה למקבלי הסיוע מצרך נדיר, יקר מציאות ויקר ערך, שיש לנצלו כראוי, שאם לא כן ההזדמנות הבאה תחזור רק בעוד שבע שנים. שני פנים אלה – אחריות בין-אישית כלפי מעוטי היכולת ואחריות עצמית של מעוטי היכולת כלפי עצמם – הם סודה של שמיטת כספים.