בחירות אזוריות: בעד ונגד
הקריאות לשינוי שיטת הבחירות עולות לסדר היום הציבורי בכל פעם מחדש. המכון הישראלי לדמוקרטיה מאז הקמתו, ובעיקר על רקע חוק הבחירה הישירה של ראש הממשלה (1996–2003), קרא לסדרה של הצעות לרפורמה בשיטת הבחירות הנהוגה בישראל. באפריל 2008 הגישו ארבעה חברי כנסת מסיעות קדימה, העבודה-מימד והליכוד הצעת חוק לשינוי שיטת הבחירות בישראל.
מבוא
על פי ההצעה מחצית חברי הכנסת ייבחרו בשישים אזורי בחירה: 'לכל אזור בחירה יוקצה מנדט אחד בעת חלוקת המנדטים לכנסת [...] ובכל אזור בחירה יזכה המועמד שזכה במספר הקולות הגדול ביותר במנדט', * ואילו המחצית השנייה של חברי הכנסת ייבחרו בשיטה 'יחסית-ארצית' הדומה לשיטה הנהוגה היום. חודשיים לאחר שהוגשה ההצעה ערך המכון הישראלי לדמוקרטיה שולחן עגול לדיון בהצעת החוק, והשתתפו בו שניים ממגישי ההצעה – יושב ראש ועדת חוקה חוק ומשפט ח"כ מנחם בן-ששון וח"כ אופיר פז-פינס – וכן תומכיה ומתנגדיה מקרב חברי הכנסת ואנשי אקדמיה מתוך המכון ומחוצה לו. ** הדיון נשא את השם 'שינוי שיטת הבחירות: הכנסת ממד האיזור' ועסק בהצעת הרפורמה, במשמעויותיה, במעלותיה ובמגרעותיה.
סוגיית הבחירות על פי אזורים טומנת בחובה אפשרויות רבות, ולכל אחת מהן יתרונות, חסרונות והשלכות על חלוקת העצמה הפוליטית. מאמר זה מבקש להציג סקירה מקיפה של החלופות לבחירות אזוריות (כלומר, על פי אזורי בחירה) מתוך הדגשת הממד הבין-לאומי, הטיעונים בעד ונגד והתמקדות בישראל ובהצעות לאימוץ אחת מהן.
מהן בחירות אזוריות?
מקובל לראות בבחירות אזוריות חלוקה גאוגרפית של המדינה ליחידות אזוריות בסיסיות לצורכי בחירות. הבוחרים ניגשים להצביע, איש איש בנקודת ההצבעה (קלפי) באזור הבחירה שהוא משויך לו, ובסופו של יום הבחירות ביחידה זו נספרים קולות המצביעים. נציגי בית הנבחרים מתמודדים באזורי הבחירה על תמיכת הבוחרים, ומי מהם שיזכה במספר הקולות הנדרש (מספר התלוי בשיטה ובמדינה) ייבחר לייצג את מחוז הבחירה בבית המחוקקים.
על פניו יהיה מי שיטען כי מדובר בנושא טריוויאלי של חלוקה מנהלית, שיש לה חשיבות משנית בכל הקשור לשיטות בחירה. אולם דווקא לנושא החלוקה לאזורי הבחירה יש חשיבות רבה, בעיקר בכל הנוגע למידת היחסיות של תוצאות הבחירות. בעיני חוקרים אחדים שאלת אופן החלוקה לאזורים היא הקביעה הראשונה בחשיבותה מכל מאפייניה של שיטת הבחירות – אף יותר מהנוסחה להקצאת המושבים (Lijphart, 1994; Cox, 1997; Taagepera and Shugart, 1989).
בדרך כלל הדיון באזורי בחירות נוגע לשלוש סוגיות מכריעות:
- לכמה אזורי בחירה תחולק המדינה? חלוקת המדינה לאזורי בחירה אחדים היא כאמור החלוקה הגאוגרפית שלפיה יצורפו כלל קולות הבוחרים בכל אזור ואזור לצורכי בחירות. את מספר אזורי הבחירה אפשר למקם על ציר בין אזור אחד, כלומר כל המועמדים נבחרים באותו אזור הבחירה, לבין מספר אזורי בחירה כמספרם של הנציגים הנבחרים, כלומר כל מועמד נבחר במחוז בחירה נפרד. לדוגמה במערכת הבחירות בבריטניה שנערכה במאי 2005 נבחרו 646 נציגי בית הנבחרים מ-646 מחוזות שונים; מנגד, בישראל כלל המדינה היא מחוז בחירה יחיד ל-120 נציגים. בין שני קצוות אלו נוכל למקם מדינות עם חלוקה אחרת של מחוזות בחירה.
- מהו מספרם של הנציגים המייצגים כל מחוז ומחוז? השאלה השנייה נוגעת למספרם של הנציגים שכל מחוז שולח לגוף הנבחר, והיא נקראת בספרות גודל המחוז (district magnitude=M). גם בעניין גודל המחוז (התלוי בחלוקה לאזורי הבחירה) אפשר לצייר ציר רציף: בקצה האחד ממוקמות מדינות שאין בהן חלוקה לאזורי בחירה ולכן כל הנציגים נבחרים ברמה הארצית – גודל המחוז במקרים אלו יכול להיות אף גדול ממאה (M >100), ובישראל הוא 120; בקצה האחר נמצאות מדינות שבהן כל נציג מייצג מחוז בחירה נפרד ולכן גודל המחוז הוא אחד (M=1), כדוגמת ארצות הברית, בריטניה וקנדה.
- האם קיימים אזורי-על (Tiers)? מדינות רבות אינן מסתפקות בחלוקה בסיסית זו למחוזות בחירה ומבקשות להבטיח יחסיות בתוצאות הבחירות על ידי מתן פיצוי ברמה הלאומית למפלגות שנפגעו מעיוותים בתהליך הקצאת המושבים. לפיכך מלבד החלוקה הבסיסית לאזורי בחירה, קיים גם אזור-על שמוקצים בו מקומות לנציגים נבחרים אשר מפלגותיהם נפגעו בבחירות במחוזות הבחירה (שוודיה ודנמרק הן הדוגמות המוכרות לשימוש באמצעי זה).
שלוש סוגיות אלו הן המכריעות בדיון בנושא חלוקה לאזורי בחירות. שתי הראשונות, שעניינן מספר מחוזות הבחירה וגודל המחוז, קשורות זו בזו. החלוקה לאזורי בחירה שמספרם כמספר הנציגים הנבחרים לבית הנבחרים ידועה גם בשם אזורים חד-נציגיים, כלומר נציג יחיד מייצג כל מחוז בחירה (M=1). כשמספר מחוזות הבחירה קטן ממספר הנציגים מדובר באזורים רב-נציגיים. גם מדינה שאין בה כל חלוקה לאזורי בחירה היא מדינה עם אזור בחירה רב-נציגי (שבו מספר הנציגים שווה למספר כלל נבחריה). מדינות אחדות מחליטות כי חלק מנציגיהן ייבחרו באזורים חד-נציגיים וחלק אחר ייבחר באזורים רב-נציגיים – שיטות אלו ידועות בשם שיטות מעורבות. להלן דוגמות אחדות שימחישו את ההבדלים בין הבחירות האזוריות השונות.
בחירות אזוריות במבט משווה
כמעט בכל מדינות העולם נהוגה חלוקה לאזורים או למחוזות בחירה. אפילו במדינת לוקסמבורג, שבה חיים פחות מחצי מיליון תושבים, יש חלוקה פנימית לארבעה מחוזות בחירה.את מחוז הדרום מייצגים 23 נציגים, את מחוז המרכז מייצגים 21 נציגים, את הצפון מייצגים 9 נציגים, ואת מחוז המזרח מייצגים 7 נציגים בבית הנבחרים (בסך הכול 60 מושבים) – בהתאם לגודל האוכלוסייה בכל מחוז בחירה. יוצאות מכלל זה חמש מדינות. ישראל היא כמובן הדוגמה המוכרת למדינה שבה אין חלוקה למחוזות בחירה וכל נציגי הכנסת נבחרים בה לפי שיטה כלל-ארצית. כל רשימה המתמודדת בבחירות זכאית למספר מושבים כיחס כוחה ברמה הארצית, בתנאי שעברה את סף החסימה הקבוע, 2%. ארבע המדינות האחרות הן הולנד, סלובקיה, דרום אפריקה, ובעת האחרונה הצטרפה גם רוסיה לרשימה: משנת 2007 במערכת הבחירות נבחרים כל 450 נציגי בית הנבחרים הרוסי (Duma) לפי שיטה יחסית כלל-ארצית.
טבלה 1 להלן מציגה חלק מהדמוקרטיות המוכרות והחלוקה לאזורי בחירה בהן על פי שלוש הסוגיות שהוצגו לעיל. בקבוצה הראשונה המדינות שיש בהן חלוקה לאזורים חד-נציגיים ושיטת בחירות רובית פשוטה (plurality או first-past-the-post). כאמור, על פי שיטה זו המדינה מחולקת לאזורי בחירה שמספרם זהה למספר המושבים בבית הנבחרים. בכל מחוז ומחוז המועמד שזוכה ברוב הקולות זוכה לייצג את המחוז בבית הנבחרים.
הקבוצה השנייה כוללת מגוון של מדינות שיש בהן חלוקה לאזורים רב-נציגיים. כאן ההבדלים בין המדינות ניכרים יותר וטווח האפשרויות שונה ממדינה למדינה. צ'ילה היא דוגמה למדינה שיש בה חלוקה ל-60 מחוזות בחירה, ובכל מחוז בחירה נבחרים 2 נציגים בלבד (בסך הכול 120 נציגים). החלוקה באירלנד היא ל-42 מחוזות בחירה, ובכל מחוז נבחרים 3–5 נציגים, בהתאם למספרם של בעלי זכות הבחירה בכל מחוז (ובסך הכול 166 נציגים). בשווייץ 200 נציגי הפרלמנט נבחרים ב-26 קנטונים, וגודל המחוז נקבע על פי מספר התושבים בכל קנטון: את ציריך, הקנטון הגדול בשווייץ, מייצגים 34 נציגים, ואילו ב-7 מ-26 הקנטונים מיוצג נציג אחד בלבד מכל קנטון. שוודיה היא דוגמה למדינה עם אזורים רב-נציגיים ואזור-על (upper tier). לפי שיטתה 310 מתוך 349 נציגי הפרלמנט נבחרים ב-26 אזורים רב-נציגיים (גודל המחוז נע בין 2 ל-34), ו-39 נציגי הפרלמנט הנותרים נבחרים ברמה הארצית כפיצוי למפלגות שנפגעו בבחירות האזוריות, ובתנאי שעמדו בסף החסימה החוקי – 4%.
בקבוצה השלישית, השיטות המעורבות, יש חלוקה של המדינה לשתי רמות נפרדות: האחת לבחירת מועמדים במחוזות חד-נציגיים, והאחרת לבחור את מועמדי המפלגות במחוזות רב-נציגיים (או ברמה הארצית). בגרמניה, הדוגמה המוכרת, נבחרים 299 נציגי הבונדסטאג במחוזות החד-נציגיים, ויתר הנציגים נבחרים ב-16 המדינות (Lander) של גרמניה (בכל מדינה גודל המחוז שונה). גם בניו זילנד, ששינתה את שיטת הבחירות שלה ב-1993, נהוגה שיטה מעורבת הדומה לשיטה בגרמניה. היום נבחרים 70 מנבחריה במחוזות חד-נציגיים ו-52 נבחרים ברמה הארצית לפי השיטה היחסית (בסך הכול 122 נציגים).
טבלה 1: אזורי בחירה בבחירות לבתי נבחרים במבט משווה
| מדינה | מספר תושבים | מספר אזורי בחירה | גודל המחוז (M) | רמת על |
| 1. אזורים חד-נציגיים | ||||
| קנדה | 308 | 308 | 1 | - |
| ארצות הברית | 435 | 435 | 1 | - |
| הודו | 543 | 543 | 1 | - |
| צרפת | 577 | 577 | 1 | - |
| בריטניה | 646 | 646 | 1 | - |
| 2. אזורים רב-נציגיים | ||||
| צ'ילה | 120 | 60 | 2 | - |
| אירלנד | 166 | 42 | 5-3 | - |
| נורווגיה | 169 | 19 | 16-3 | - |
| פינלד | 200 | 14 | 33-6 | - |
| שוויץ | 200 | 26 | 34-1 | - |
| ספרד | 350 | 52 | 35-1 | - |
| שוודיה | 349 | 1+29 | 34-2 | 39 מושבים פיצוי |
| דנמרק | 179 | 1+19 | 16-2 | 40 מושבים פיצוי |
| ישראל | 120 | 1 | 120 | - |
| סלובקיה | 150 | 1 | 150 | - |
| הולנד | 150 | 1 | 150 | - |
| 3. שיטות מעורבות | ||||
| יפן | 500 | 1+300 | 1 | 200 יחסי ארצי |
| ניו זילנד | 122 | 1+70 | 1 | 52 יחסי ארצי |
| גרמניה | 598 | 1+299 | 1 | 299 יחסי ארצי |
מקור: Inter-Parliamentary Union, http://www.ipu.org/english/home.htm
אף שמעט קשה לנתק את הדיון במחוזות בחירה מהעיסוק במאפיינים אחרים של שיטת הבחירות, נעבור לטיעונים בעד ונגד שיטות הבחירה על פי חלוקה לאזורים.
אזורים חד-נציגיים או אזורים רב-נציגיים
לכל חלוקה אזורית יתרונות וחסרונות משלה. הוויכוח בין המצדדים באזורים חד-נציגיים ובין התומכים באזורים רב-נציגיים חופף במידה מסוימת את הוויכוח שבין שיטות בחירה רוביות (המתאפיינות באזורים חד-נציגיים) לבין שיטות יחסיות (המתאפיינות באזורים רב-נציגיים). להלן עיקר הטיעונים בעד ונגד שתי השיטות המנוגדות:
התומכים באזורים חד-נציגיים נשענים על האמונה שחלוקה זו מעודדת את היווצרותה של מערכת דו-מפלגתית (Duverger, 1959; Blais and Massicotte, 2001), משום שבכל מחוז בחירה מנצח מועמד אחד בלבד. באזורים חד-נציגיים הן הבוחרים הן הנבחרים נוטים להתרכז באחת משתי המפלגות הגדולות שיש להן סיכוי ממשי לנצח בבחירות במחוז. בתוצאות הבחירות שתי המפלגות הגדולות זוכות יחדיו ביותר מ-90% מהמושבים, ואחת מהן (על פי רוב) תיהנה מרוב מוחלט של מושבים בבית הנבחרים. ניצחון זה יקנה לה את הזכות להקים ממשלה בלא כל הזדקקות לשותפות קואליציוניות. בעיני חסידי שיטת האזורים החד-נציגיים ממשלה של מפלגה אחת נתפסת יציבה יותר, וממשלה יציבה מקדמת לדידם יציבות פוליטית.
עוד טענה בעד אזורי בחירה חד-נציגיים היא שחלוקה זו מעודדת קשר קרוב בין הבוחר לנבחר הציבור והשגת מרב הנאמנות, המחויבות והאחריותיות (accountability) של הנציג הנבחר כלפי שולחיו. מחויבות זו מיטשטשת ככל שמספרם של הנציגים הנבחרים במחוז גדול יותר, והיא מעורערת ביותר בשיטות שאין בהן חלוקה למחוזות בחירה.
מבקרי החלוקה לאזורים חד-נציגיים מדגישים שני חסרונות מהותיים: האחד נוגעת לפער הגדול בין תוצאות הבחירות ברמה המחוזית לבין תוצאות הבחירות ברמה הארצית. באופן תאורטי ייתכן מצב שבו מפלגה אחת תזכה בכל המחוזות החד-נציגיים (כלומר 100% מהמושבים) עם תמיכה של 40% בלבד מקולות הבוחרים בכל מחוז ומחוז. במילים אחרות, הטיה זו מעניקה העדפה משמעותית למפלגה הגדולה ביותר ופוגעת בסיכוייהן של מפלגות קטנות ובינוניות לזכות בייצוג כלשהו בבית הנבחרים (אלא במקרים שיש מיעוט מסוים המרוכז במחוז). החיסרון האחר נוגע לקביעת הגבולות הגאוגרפיים של מחוזות הבחירה החד-נציגיים. מאחר שחלוקת המדינה נעשית לפי מספר שווה של בעלי זכות הבחירה בכל מחוז, קיימים פרקי זמן קבועים שבהם נערכת חלוקה מחדש של אזורי הבחירה (בשל גידול האוכלוסייה וניידותה). חלוקה זו מעלה ויכוחים פוליטיים רבים והיא עניין לביקורת ענפה, שכן כל חלוקה חדשה עשויה לשמש מניפולציה לשם השגת תוצאות מסוימות בבחירות (להרחבה ראו דיסקין ודיסקין, 1988: 19–31). מנגד, אזורים רב-נציגיים אינם צריכים להיות בגודל מחוז זהה, משום שמספרם של הנציגים המייצגים כל מחוז יכול להיות שונה זה מזה. לכן באותן מדינות לא נערכים תיקוני גבולות, ובמקום זאת בפרקי זמן קבועים, בהתאם למספר התושבים או לבעלי זכות הבחירה, נקבע מה יהיה מספרם של הנציגים שייבחרו בכל מחוז בחירה.
התומכים באזורים רב-נציגיים טוענים שחלוקה זו מבטיחה את ייצוגן של מפלגות בינוניות וקטנות ולכן גם את ייצוגם של מיעוטים, נשים וקבוצות חברתיות. ככל שמספרם של הנציגים הנבחרים בכל מחוז רב, כך עקרונות הייצוגיות וההגינות של תוצאות הבחירות זוכים לביטוי משמעותי יותר. מקורו של ההסבר לכך הוא בחסם הבסיסי של מספר הקולות הנדרשים לצורך זכייה במושב (הקיים במחוזות חד-נציגיים), המצטמצם ככל שמספרם של הנציגים הנבחרים בכל מחוז גדול יותר. לדוגמה, במחוז שגודלו 10 מושבים תזכה רשימה לייצוג אם זכתה ביותר מ-9% מהקולות, ואילו במחוז שגודלו 4 מושבים תזכה רשימה לייצוג רק אם זכתה לפחות בכ-20% מכלל הקולות.
הטוענים נגד החלוקה לאזורים רב-נציגיים מדגישים את מספרן הרב של המפלגות הזוכות לייצוג, מספר המחייב את צירופן של מפלגות שותפות לקואליציה. הם מציינים את הקשיים ביכולת המשילות הנובעים מכך ואף טוענים כי החלוקה לאזורים רב-נציגיים פוגעת ביציבות. עם זאת, ראוי לציין כי יש הוכחות רבות הסותרות טענה זו, וגם ממשלות קואליציוניות נוטות להיות יציבות (Laver and Schofield, 1990).
בחירה בין חלוקה לאזורים חד-נציגיים לבין חלוקה לאזורים רב-נציגיים טומנת בחובה בחירה בין ערכים שונים, לעתים מתחרים. המבקש להוביל שינוי בשיטת הבחירות חייב להעמיק בהשלכותיהן של שתי שיטות החלוקה האזורית. אך האם שיטה אזורית נחוצה בישראל? אפנה תחילה לסקירת חסרונותיה של השיטה הארצית הקיימת ומשם להצגת החלופות.
החסרונות בשיטה הארצית הנהוגה בישראל
המצדדים באימוץ שיטה אזורית מתרכזים לרוב בשש בעיות עיקריות המאפיינות את השיטה הארצית הנהוגה בישראל ובהצעות לפתרונן:
- ריכוז העצמה הפוליטית– מערכת השלטון בישראל מתאפיינת בריכוזיות רבה. תורמת לכך שיטת הבחירות היחסית הארצית והרשימתית הנוקשה, שבה כל מפלגה מציגה רשימה כלל-ארצית של מועמדים שלא ניתנת לשינוי בבחירות, בלא כל גמישות או חלוקה לאזורי בחירה. התוצאה היא מתן עדיפות לפוליטיקה לאומית על פני קולות אזוריים או אינטרסים מקומיים.
- היעדר קשר בין בוחר לנבחר– לנבחרי הכנסת אין מחויבות כלפי אזור מסוים, אלא כלפי תומכים המפוזרים במדינה כולה (דיסקין ודיסקין, 1988). בעיניהם של מבקרי השיטה הארצית עובדה זו מכבידה מאוד על קיומה של מחויבות אישית מצדם של נבחרי הציבור לשולחיהם. שיטת החלוקה לאזורים עשויה לחזק את סניפי המפלגות בשטח ולשקם את הזיקה בין הבוחרים לנציגיהם מבלי לפגוע בעקרון היחסיות.
- היעדר ייצוג לפריפריה– העובדה שכל חברי הכנסת נבחרים ברשימות מפלגתיות כלל-ארציות איננה מאפשרת מתן ייצוג הולם לאזורי הפריפריה. התוצאה היא היעדר ייצוג אינטרסים פריפריאליים ותחושת חוסר שותפות בנעשה ברמה הלאומית.
- שחיקת האמון בנבחרי הציבור– אמון הציבור בחברי הכנסת בפרט ובמוסדות השלטון בכלל נמצא בירידה מתמשכת בעשור האחרון (להרחבה ראו אריאן, ואחרים, 2008). שחיקה זו נובעת במידה רבה מהעובדה שנבחרי הציבור אינם פועלים בזיקה עמוקה להעדפות הציבור שהם אמורים לייצג ואינם חשים מחויבות כלפיו. אימוץ חלוקה לאזורי בחירה עשוי לסייע בחיזוק הקשרים שנחלשו לאורך השנים.
- ירידה בהשתתפות בבחירות– שיעורי ההשתתפות בבחירות הכלליות היו גבוהים בישראל מאז הקמתה. ירידה ניכרת נרשמה בתחילת שנות האלפיים ולאחר מערכות בחירות תכופות שלא במועדן. אם ייווכחו האזרחים שלמעורבותם הפוליטית האזורית יש השפעה ישירה על המישור הכלל-ארצי, יש לשער שגם מידת השתתפותם בבחירות תעלה.
- כמות המפלגות– מספרן של המפלגות בישראל רב מדי. על ידי אימוץ מחוזות בחירה ויצירת החסמים הנכונים, מספר המפלגות עשוי לרדת וכך תתאפשר יציבות רבה יותר במערכת השלטון ובפוליטיקה.
עקרונות לקביעת מחוזות הבחירה
קביעת אזורי בחירה אולי לא תפתור את כל הבעיות לעיל, אך היא יכולה להביא להפחתתן. ועדיין עומדת השאלה המורכבת: חלוקה לכמה מחוזות בחירה, וכמה נציגים ייצגו כל מחוז ומחוז? התשובה לכך איננה פשוטה, וגם כאן יש דעות לכאן ולכאן. המבקשים ליצור חלוקה אזורית צריכים בהחלטתם לשמור על עקרונות מנחים:
- שאלת מספרם של אזורי הבחירה– כל דיון ברפורמה בשיטת הבחירות לכנסת ישראל מעלה את שאלת מספרם של האזורים: האם ישראל תחולק ל-12, ל-17, ל-60 או ל-120 אזורי בחירה? העיקרון שמאחורי חלוקה זו הוא שככל שמספרם של מחוזות הבחירה קטן, כך יהיה אפשר למנוע הטיות קיצוניות בתוצאות הבחירות ולשמור על מתאם סביר בין העדפות הבוחרים לתוצאות הרשמיות. ככל שמספרם של מחוזות הבחירה רב, יש הטיה ופגיעה ביחסיות שבתוצאות הבחירות. לפיכך חלוקה מיטבית צריכה לפגוע כמה שפחות במתאם שבין ההצבעה למפלגות ובין זכייתן במושבים.
- גבולותיהם של אזורי הבחירה– כפי שצוין, ככל שמחלקים את המדינה לאזורי בחירה רבים יותר, כך קשה לחלק חלוקה גאוגרפית לאזורים (וכאמור, במדינות רבות חלוקה זו נתונה למניפולציות). יש גם אפשרות ביניים: קביעה שגבולותיהם של המחוזות יחפפו אזורים טריטוריאליים קבועים – לדוגמה נפות משרד הפנים או אזורי הקלפי כפי שנקבעו בוועדת הבחירות המרכזית. בכך יהיה אפשר למנוע את הוויכוח הניטש סביב הקושי בקביעת גבולותיהם הטריטוריאליים של מחוזות הבחירה.
- מספר חברי הכנסת שייבחרו בכל מחוז– מספרם של הנציגים שייבחרו בכל מחוז ומחוז שנוי במחלוקת. כאמור, מחד גיסא הניסיון הבין-לאומי מלמד שככל שמחוז הבחירה גדול, כלומר מספר גדול יותר של נציגים נבחרים ממנו, אפשר להבטיח יחסיוּת בתוצאות הבחירות (ייצוג למיעוטים, נשים וכו'), וככל שמחוז הבחירה קטן יש נטייה לעיוותים גדולים יותר בייצוג, בשל המכשול הגבוה שהשיטה מציבה לפני מפלגות בינוניות וקטנות. פתרונות אחדים לכך אפשר למצוא בטבלה 2 להלן, ובה ארבע חלוקות שונות של גודל המחוז, על בסיס 12 אזורי בחירה (המעוניין בחלופות נוספות יוכל למצוא חלק מהן בתוך אריאן ואמיר, 1997).
- מאגר ארצי של פיצוי– עוד עיקרון הדורש מחשבה הוא הבטחה של מספר מושבים ברמה הארצית שיעניקו פיצוי למפלגות הבינוניות והקטנות ויתקנו את העיוותים (אם ייווצרו) בבחירות המחוזיות. מחצית, שליש או רבע מכלל חברי הכנסת ייבחרו מרשימה ארצית, והיתר (חצי, שני שלישים או שלושה רבעים, כפי שייקבע) ייבחרו במחוזות הבחירה.
- עקרון הייצוגיות– לבסוף מן הראוי להדגיש כי בחברה שסועה כמו בישראל אזורי בחירה קטנים מדי עלולים לפגוע בייצוגן של קבוצות חברתיות, ובעיקר של קבוצות דתיות וקבוצות מיעוטים. לפיכך קביעת מספרם של אזורי הבחירה ומספר הנציגים שייצג כל מחוז ומחוז צריכה להבטיח כי בתוצאות הבחירות לא תהיה פגיעה מהותית בייצוג של מגוון הפלגים והדעות. אם לא כן, החלוקה לאזורי בחירה לא תזכה בתמיכה ובלגיטימיות הראויה.
כל האמור עד כה מצביע על הרוחב והעומק של הסוגיות שיש לתת עליהן את הדעת לפני שמחליטים בדבר שינוי בשיטת הבחירות בכלל או אימוצה של שיטת החלוקה לאזורי בחירה בפרט. לכל שינוי תהיינה השלכות מרחיקות לכת; אך השאלה העיקרית נותרת: מה רוצים להשיג?
טבלה 2: חלוקה למחוזות בחירה והקצאת מושבים לפי אזורי קלפי
| מחוזות הבחירה | מס' בעלי זכות הבחירה* | מס' מושבים (מ-120) | מס' מושבים (מ-90) | מס' מושבים (מ-80) | מס' מושבים (מ-60) |
| ירושלים- יהודה | 489,932 | 12 | 9 | 8 | 6 |
| צפת-כנרת-יזרעאל | 448,748 | 11 | 8 | 7 | 5 |
| עכו | 354,878 | 8 | 6 | 6 | 4 |
| חיפה-חיפה כרמל | 449,343 | 11 | 8 | 7 | 5 |
| חדרה-השרון | 488,988 | 12 | 9 | 8 | 6 |
| פתח תקווה | 442,723 | 11 | 8 | 7 | 5 |
| רמלה-רחובות | 534,385 | 13 | 10 | 8 | 7 |
| תל אביב | 373,871 | 9 | 7 | 6 | 5 |
| דן צפון | 347,769 | 8 | 6 | 6 | 4 |
| דן דרום | 345,686 | 8 | 6 | 5 | 4 |
| אשקלון | 354,105 | 8 | 6 | 6 | 4 |
| באר שבע | 384,160 | 9 | 7 | 6 | 5 |
| סך הכל | 5,014,588 | 120 | 90 | 80 | 60 |
* מספר בעלי זכות הבחירה לפי אזורי הקלפי של ועדת הבחירות המרכזית בשנת 2006
מקורות
אריאן אשר, ורות תמיר, 1997. הבחירות הבאות: באיזו שיטה נבחר?, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
אריאן, אשר, ואחרים, 2008. מדד הדמוקרטיה הישראלית 2008: בין המדינה לבין החברה האזרחית, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
דיסקין, אברהם, וחנה דיסקין, 1988. כיצד בוחרים: שיטות של בחירות פרלמנטריות, ירושלים: מכון ירושלים לחקר ישראל.
Blais Andre and Louise Massicotte, 2002. ‘Electoral Systems’, in Lawrence LeDuc et. al., Comparing Democracies 2: New Challenges in the Study of Elections and Voting, London: Sage Publications: 40–69.
Cox, Gary W., 1997. Making Votes Count: Strategic Coordination in the World’s Electoral Systems, Cambridge: Cambridge University Press.
Duverger, Maurice, 1959. Political Parties, their Organization and Activity in the Modern State², London: Methuen.
Lijphart, Arend, 1994. Electoral Systems and Party Systems: A Study of Twenty-Seven Democracies, 1945–1990, Oxford: Oxford University Press.
Taagepera, Rein, and Matthew S. Shugart, 1989. Seats and Votes: The Effects and Determinants of Electoral Systems, New Haven: Yale University Press.
* הצעת החוק: http://www.nrg.co.il/images/news1/bhirot.doc