המדינה חייבת לשמור על סודותיה
המדינה חייבת לשמור על סודותיה. על כך אין חולק, והדבר הוא לטובת כולנו. מצד שני, הדיון הציבורי הוא ליבת החיים של משטר דמוקרטי. בלעדיו, אין יכולת לבקר את מעשי השלטון, לחשוף מחדלים ולהפיק לקחים. בכל הנוגע לענייני צבא וביטחון, המתח בין שני אלה התקיים מאז ומתמיד. אלא, שקיימת נטייה שלטונית ברורה להפריז בחשיבות הערך הביטחוני של מידע, גם כאשר מדובר בפרטים שעשויים בסך הכל להביך את הממשלה או לחשוף כישלונות של בעלי תפקידים שלטוניים. לכן ברורה החשדנות הציבורית כלפי ניסיונות הסתרה והחסייה של מידע, גם כשהוא אולי כזה שכולל פרשת ריגול מהחמורות שידעה ישראל.
הכלי המרכזי העומד לרשות המבקשים להרחיק מידע מן העין הציבורית הוא הצנזורה הצבאית, המלווה באחיה הקטנים והנשכניים - צווי איסור הפרסום. פגיעתם של צווים אלה בזכות הציבור לדעת היא קשה. בחלק מן המקרים מקבל השופט החלטה תוך שהוא נשען אך ורק על מידע הנמסר לו על-ידי מערכת הביטחון. במקרים אחרים מבקשת מערכת הביטחון איסור פרסום על עצם מתן הצו, כך שלא ניתן בכלל לדעת שהתבקש צו כזה וגם ניתן על ידי בית המשפט, והפרשה כולה נקברת באדמה.
ביומיים האחרונים מתהדרים חסידי העולם הדיגיטלי בכך שהרשתות החברתיות ניצחו את ראש הממשלה. נתניהו אכן פעל כאחרון האנכרוניסטים כשביקש להוציא מהבוידעם את וועדת העורכים ולבקש שתסתיר מהציבור את הסודות בעניין האסיר איקס. אולי הוא לא הפנים את הלקח המוכר - לפעמים הרעש סביב הצנזורה מביא לנזק גדול יותר מאשר גילוי המידע.
בכל מקרה, חובבי הקידמה מלגלגים: נו באמת, חשבתם שתצליחו להטיל עלינו מצור דיגיטלי? הרי בלוגרים כמו ריצ'רד סילברסטיין, מפרסמים ידיעות מישראל שהוטל עליהן איפול, והם נמצאים מחוץ לישראל ולתחום הסמכות של הצנזורה. מנוע החיפוש של גוגל לא עצר את פעולתו וכל מי שביקש מידע על הפרשה והיה מוכן להשקיע שלוש דקות של חיפוש ולקרוא אנגלית, עשה זאת בקלות. והחשוב ביותר: הרשתות החברתיות גועשות, ובהן אפשר לפרסם כל דבר – כי צווי איסור פרסום חלים רק על מי שנשלחו אליו מפורשות.
אולם, מי שטוען שצווי איסור פרסום הם אות מתה בעידן הדיגיטלי, צודק באופן חלקי בלבד. צו איסור הפרסום בעניין האסיר איקס ניתן כבר באמצע שנת 2010. הכיצד שמאז ועד היום לא דלף המידע? מדוע היה צורך בתחקיר של הטלוויזיה האוסטרלית שלוש שנים מאוחר יותר כדי להניע את התהליך? הסיבה היא שהצו כלל איסור לצטט מידע שהופיע במקורות זרים. כך הצליחה הצנזורה למנוע איזכורים של העניין בתקשורת הישראלית וגם קישורים לאתרים ולכלי תקשורת בחו"ל.
כך יצא שבפועל, הטכנולוגיה החדשה לא ערערה את הצנזורה, אלא דווקא אמצעי התקשורת המסורתיים, יחד עם הצנזורה, הצליחו לחנוק את הפוטנציאל העצום שברשת.
אם שצף המידע ברשת, שאנו מרבים להתהדר בו, הוא אמת ולא אחיזת עיניים, נדרש כאן שינוי תפיסתי עמוק. פוליטיקאים ושופטים נדרשים להבין שצווי איסור פרסום ללא הגבלת זמן הופכים בסופו של דבר לפארסה. אבל אחריות מוטלת גם על עיתונאים. הם צריכים להפנים שצווי איסור פרסום ללא הגבלת זמן, הם החלטה שדגל שחור מתנוסס מעליה. לא משום שיתגלו במוקדם או במאוחר, אלא משום שבחברה המחוייבת לעקרונות של שקיפות וסדרי שלטון תקינים, מקומם לא יכירם. תפקידה של העיתונות הוא להיאבק על הזכות לפרסם מידע ולא להיכנע לצווים ולשבת ולהמתין עד שהטלוויזיה האוסטרלית והרשתות החברתיות ייכנסו לפעולה.
אי אפשר לסמוך על עצם קיומה של הטכנולוגיה. מאחורי הטכנולוגיה נמצאים אנשים. חלקם, אנשי ממסד, ימשיכו לנסות ולהסתיר מידע. אחרים צריכים להיות אלה שעבורם שקיפות היא חלק מן הדי אן אי הקיומי.
המאמר התפרסם בעיתון מעריב בתאריך 14.2.2013