הכר את תרבות השונה ממך

נאומה של רבקי לרנר, סטודנטית בקמפוס החרדי בקריה האקדמית קרית אונו, על פתיחות חברתית והכרת השונה נבחר על ידי השופטים כאחד מעשרת הנאומים הטובים שיעלו לשלב חצי הגמר בתחרות הנאומים לסטודנטים 2011, שנושאה השנה: כיצד בונים סולידריות בחברה מגוונת ושסועה. מסיבות אמוניות גב' לרנר לא יכולה להשתתף בתחרות, מובאים בזאת מכתב פרישתה מן התחרות ונאומה המקורי.

מכתב הפרישה מן התחרות:

"אגודת הסטודנטים פרסמה הודעה בדבר תחרות נאומים מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה. האמת? קרץ לי. בתור חובבת כתיבה מושבעת, שמחתי על ההזדמנות להביע הגיגי על הכתב ואולי אף לזכות בפרס בשל כך. גם הנושא מצא מסילות ללבבי: "סולידריות בחברה מגוונת ושסועה". כסטודנטית חרדית למשפטים, נושא זה קרוב אלי בשל המיקום המיוחד בו אני ניצבת, הן מבחינה אישית והן מבחינה דתית. חשתי הזדהות עם השאלה כיצד ניתן ליצור חברה סולידרית ונחושה הייתי לברר את הנושא.
ואכן, ישבתי לחשוב מתוך זווית ראיה של אישה חרדית אשר קבלה חינוך חרדי מגיל אפס, נשואה לאברך ואם לשתי בנות מתוקות.

לילה ארוך ביליתי מול המחשב בכתיבה. כותבת, מוחקת ובין לבין מצ'טטת עם חברה ללימודים, ליהנות מעצותיה המחכימות ולהפרות את הנושא.

ואכן הכתיבה הניבה פרי והחיבור שיצא אכן השביע רצון. שלחתי אותו לכתובת המייל שריכזה את הנאומים ולא עבר זמן רב עד שהתבשרתי שנאומי נבחר למקום הראשון מבין כלל הנאומים במכללה.

שבוע מאוחר יותר, קבלתי שיחת טלפון מדפנה, ראש פורום "צוערי הדמוקרטיה" בה היא הודיעה לי כי עליתי לחצי הגמר.

שמחתי מאד. זו לי הפעם הראשונה בה אני נגשת לתחרות מסוג שכזה והצלחה כה מזהירה לא נכללה בציפיותיי.  הטלפון הראשון היה לבעלי, יחד התרגשנו ואם יורשה לי, כבר ציירנו את התהילה הסופית בגמר.

הימים עברו, ויחד איתם צצה השאלה, האם אני שלמה עם עובדת היותי אישה חרדית נואמת מול גברים, דבר שאינו מתיישב עם השקפת עולמי??? הייתה פה סתירה מבחינתי, וניסיתי למצוא פתח להיתר.
עוד יום עובר, ועוד אחד והנה...  מועד סדנת ההכנה מחר וטרם יש בידי תשובה.
עם אור השחר, האירה בליבי ההחלטה להימנע. אי הנעימות היה רב. עז. הרגשתי שהיעדרות מהסדנה הינה מעשה בל יעשה. לבטל ברגע האחרון? מי שמע דבר כזה???

אך לאחר שקבלתי פסק הלכה לא נותרו לי ספקות. היה לי ברור, ומעבר לכך, מצאתי שאני שלמה עם הצעד שעליי לעשות.  ומתוך שלולית הבושה וההתנצלות. התקשרתי לדפנה.

אוכל לייחד עמוד שלם שיתאר את גילוי הסולידאריות שהפגינה דפנה הלכה למעשה. הבנה, רגישות  ומעל לכל קבלה. קבלה שאפיינה ויישמה את הנאמר בנאומי. תוכלו לקרוא לזה בכל שם שתרצו: פלורליזם, סולידאריות, סובלנות. הכל היה שם, ויצר תחושה נעימה חרף רגש הבושה שהציף אותי.

סגרתי את הטלפון נינוחה ומוקירה את התנהגותה של דפנה. חשבתי אז כמה יש להעריך  ולהעלות על נס את אותם אלו שבמקרים קטנים מפגינים קבלה גדולה ויפה.

סגרתי את הטלפון בהרגשה שהנה, זכיתי לחזות ביישום של "סולידאריות בחברה שסועה".  ונותר לי לקוות ולייחל שרק נלך ונתקדם בהבנה ובעיקר ביישום הנושא.

תודתי למכון הישראלי לדמוקרטיה על שחשפו אותי וגרמו לי לבדוק ולברר את הנושא. על כך שבזכותם עמד סולם הערכים שלי במבחן המציאות, ומעל לכל, על ביטוי הסולידאריות דווקא במצב בו היה קשה וכמעט בלתי מצופה ליישמו."

מצורף בזאת נאומה כפי שנשלח למערכת התחרות:

1948: מדינה חדשה על המפה. מדינה המהווה מרכז קליטה אדיר ונדיר מסוגו, הכולל עולים מאירופה החרוכה, עבור דרך ארצות אפריקה הצפוניות, ועד לתימן הרחוקה. כולם מגיעים לכאן, כשהמטרה: יצירת תדמית אחידה לכל העולים ונתינת צביון אחיד לכל  הגלויות: ה"צבר" החדש. אדם ישראלי ללא סממני גלות. מדינה של כור היתוך.

השנים עוברות, ויחד איתן משתנה המטרה, ומחליפה את היעד. לא עוד ישראלי אחיד השאוב מן הגלויות כולם, כי אם יצירת חברה רב תרבותית המקבלת גם את השונים לתוך שורותיה תוך שמירת צביונו המיוחד של כל פרט בה.

לא קלה המלאכה. כיצד יוצרים מצב של קבלת האחר ועמדותיו גם כשהוא ודעותיו שונות מדעתי? כיצד יוצרים סולידריות בחברה שסועה, היינו, יצירת רגש של נאמנות, שותפות לגורל, הזדהות עם האחר וגילוי הבנה כלפיו?

אם נצא השוקה ונברר מהי דעת העם הרווחת בנוגע לרב תרבותיות החברתית, יתכן ונגלה שרבים האזרחים המצדדים בהתבדלות ושמירת השונה בתוך החברה הכללית. היינו: שמירה על השסע. דוגמאות? בבקשה: וועדות קבלה ותקנונים מחייבים בישובים; שמירה על סגנון לבוש משייך לחברה מסוימת; ועיקר העיקרים נושא החינוך: כמעט ואין בנמצא הורים אשר אין באמתחתם אג'נדה חינוכית עליה הם מעוניינים לגדל את דור העתיד. עוד בטרם יגיח הילד לעולם כבר ידעו הוריו באיזה מסגרת ילמד: בחינוך העצמאי, הממלכתי, או הממלכתי דתי. וגם תחת הכותרת, יבחר ההורה את הניואנס המתאים לו ביותר. ללא תנאים ובלי פשרות. שסע עמוק. חד כתער.

לדעתי, כל השיח בנוגע לצו פיוס, להקמת מסגרות משלבות וליצירת הומוגניות בחברה לא יצליח לישב את הבעיה על בוריה. החברה החרדית מעוניינת בבדלנות ולא תיתן כל פתח ליציאה ממנה, כמו ההורה החילוני המאמין בדרכו וחרד מפני השפעה של דרך שונה.

אני חושבת שאוכל לדבר על הנושא, דווקא בשל הזהות הדתית שלי. אני חרדית. קבלתי חינוך חרדי מגיל אפס. אני נשואה ואם לשתי בנות מתוקות. והיום, כששאלת החינוך ניצבת לפתחי, חושבת אני, כי הדרך בה ארצה להעביר לבנותיי את ערך הסולידריות, ובמילים אחרות: הפיתרון היחיד שאולי ייתן מענה לרצון שלנו כחברה ליצור סולידריות גם בחברות סגורות ומצומצמות השואפות להישאר כאלה, הוא להראות את היופי שבחברות אחרות ולא דרך שיח והתחככות. אלא אולי דרך מסגרת של שיעור בבית הספר. שיעור אחיד, שיילמד באותה מתכונת בכל גיל באותה צורה. תוכנית חינוכית שתחקור ותראה את היופי שבכל חברה ומה אנו יכולים ללמוד ממנה. ניתן להקים צוות חינוכי מיוחד שיבדוק, יכין את התכנים ויעבד אותם דרך מדיה אחידה לכל חתך גיל. התוכנית החינוכית תיתן מענה לשאלות כמו: מה אנו רוצים להעביר לדור העתיד? כיצד יראה ילדי את החילוני מעבר לגלוי ראש, וכיצד יראה הוא אותי מעבר לזורקת אבנים בשבת על מכוניות חולפות... מסגרת של שיעור שתגלה טפח מעולם זר ולא מוכר לילדים, טפח שיחשוף את היופי שבחברה האחרת.

יש לזכור כי ילדים ניחנו בסובלנות באופן טבעי, עלינו לשמור עליה, לטפחה ולפתחה. אולי בדרך זו נוכל להביא לסולידריות הכול כך נצרכת בחברה ישראלית שסועה...

רבקי לרנר היא סטודנטית בקמפוס החרדי - הקריה האקדמית קרית אונו, והיא בחרה מסיבות אמוניות-הלכתיות לא להשתתף בשלב חצי הגמר.