בין עצמאות, ביטחון והגנה
רמת הביטחון כפי שהיא משתקפת בדיון הציבורי בישראל מראה חברה ישראלית חסרת ביטחון ומפוחדת המציבה סימן שאלה על עתידה. זאת, שעה שישראל בשנת 2017 מוגנת יותר מאי פעם בעבר
בספרו ׳על קידוש השם׳ מספר שלום אש על יהודי המתהלך בסמטאות לובלין בימים של פרעות ת״ח ות״ט בהם נשחטים אלפי יהודים ברחבי פולין. הוא הולך ומסביבו פליטים, אלמנות ויתומים עד שהוא מבחין בזקן העומד לפני חנות ריקה ומזמין קונים אל חנותו. היהודי פונה אל הזקן ושואלו, ״מה אתה מוכר פה? הלו חנותך ריקה ואין בה דבר למכירה״? ״מוכר אני בטחון״ משיב לו הזקן.
הסמיכות בין יום השואה ליום העצמאות מנוצלת פעמים רבות על מנת להסביר לדור הצעיר כמה חשוב שתהיה לנו מדינה כדי שחלילה שוב לא תהיה שואה לעם היהודי. ואכן, גם למתנגדי הלאומנות הגדולים ביותר קשה לערער על הנרטיב הקושר בין עצמאות לביטחון כמו גם על זה הקושר בין עצמה לעצמאות. היו אלה אמנם מפלגות הימין ששיננו באוזנינו את המנטרה לפיה בלי ביטחון אין שלום ואם כבר שלום אז רק שלום בטוח, אבל איש אינו מטיל ספק בכך שרק ישראל חזקה באה בחשבון.
ואולם, סיפורו של היהודי המוכר ביטחון בחנותו הריקה ממחיש את אחד הכשלים החוזר תדיר בדיון הישראלי, הנעוץ בחוסר ההבחנה בין המושגים הגנה ובטחון, וחשוב להבחין בין השניים. הגנה היא מושג מוגדר הניתן למדידה האם ועד כמה מוגנים האזרחים ומוגנת החברה מפני סכנה או איום מוגדר. ביטחון לעומת זאת, הוא מוצר הנמכר בחנותו הריקה של הזקן בלובלין שבסיפורו של שלום אש ניסה למכור ׳אמונה׳. זוהי תחושה סובייקטיבית של יחיד או קבוצה המושפע מנרטיבים, כמו גם מתפיסת העבר, ההווה והעתיד.
רמת הביטחון כפי שהיא משתקפת בדיון הציבורי בישראל מראה חברה ישראלית חסרת ביטחון ומפוחדת המציבה סימן שאלה על עתידה. זאת, שעה שישראל בשנת 2017 מוגנת יותר מאי פעם בעבר. בניגוד למה שמנהיגים רבים מבקשים לשכנע אותנו בו, השנה איננה 1939 ונראה שהגיעה העת לדפוק שלוש פעמים על העץ ולהגיד בקול כי גם נוכח אויבנו הרבים, אין איום אמתי על קיומה הפיזי של מדינת ישראל.
זוהי אמירה שיש לומר בבירור, שכן מדיניות הנשענת על אסטרטגית הישרדות קיומית, חותרת תחת יכולתה של ישראל להגשים את חזון עצמאותה. בשם הפחד נדחקת הגנה על זכויות מיעוט ובחסות צמד המילים ״טעמי ביטחון״ מתאפשרים צעדים אנטי דמוקרטיים ומתנגדיהם נתפסים כאויבי המדינה. ישראל חייבת להיות חזקה ולהגן על עצמה ואסור לרגע לשכוח את חשיבות קיומה של המדינה היהודית. אבל כבלי פוסט הטראומה הלאומית פוגעים בישראל ובעצמתה, וכדרכם של כבלים – הסירוב להשתחרר מהם אינו מאפשר צמיחה ומאיים על יכולתה לשמור על ליבת הערכים שהיא עצמה חרתה על דגלה.
עצמאות אמתית איננה רק עצמאות משליטת האחר, זוהי עצמאות עבור הגשמת חזון ומימוש ערכים, והיא תושג רק כאשר נסרב לתת לפחד קיומי להנחות את דרכנו. כשנשכיל להיפרד מהנרטיב לפיו לנצח נחיה על חרבנו. גם אם יש מי שדואג לחלחל אותו עמוק בתודעתנו. המילה שלום אינה מוקצית, והתקווה להשגתו אינה משולה לחלומות באספמיה ולנאיביות שאננה. היא היחידה שבכוחה להביא את העם היהודי להיות באמת עם חופשי בארצו, ולא רק לשיר על איך היא תמיד נשארת, בת שנות אלפיים.