שקיעת הפריימריז

מספר חברי הכנסת שנבחרו במפלגות שקיימו פריימריז לבחירת הרשימה לכנסת ירד תוך עשור מ-68 ל-45. האם שיטת הפריימריז תיעלם בעשור הבא?

Flash 90

קשה להתווכח עם העובדות: מספר חברי הכנסת שנבחרו במפלגות שקיימו פריימריז לבחירת הרשימה לכנסת ירד תוך עשור מ-68 ל-45. לקראת הבחירות לכנסת ה-18 בשנת 2009, שלוש מפלגות גדולות קיימו פריימריז לבחירת מועמדיהן לכנסת – קדימה, הליכוד והעבודה. כעבור עשור, לקראת הבחירות לכנסת ה-21 בשנת 2019, רק הליכוד כמפלגה גדולה קיימה פריימריז, בנוסף לשתי מפלגות קטנות – העבודה ומרצ.

במקביל, כל המפלגות שהוקמו בעשור האחרון ונבחרו לכנסת הוקמו כ"מפלגות מנהיג" לא-דמוקרטיות: התנועה (לבני), יש עתיד (לפיד), כולנו (כחלון), חוסן לישראל (גנץ), תל"ם (יעלון) וגשר (לוי-אבקסיס), ואפשר להוסיף לרשימה גם את הימין החדש (בנט-שקד) וישראל דמוקרטית (ברק). אפילו התנועה הירוקה משמשת כפלטפורמה למנהיגים כמו סתיו שפיר.

ה"בריחה" של מפלגות חדשות מהליכים פנימיים דמוקרטיים לטובת שלטון-יחיד היא אחת התופעות המרתקות בפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון. היא מפתיעה למדי, משום שבעבר חלק מהמפלגות החדשות הבולטות, כמו קדימה, דווקא אימצו הליכים דמוקרטיים פנימיים, וגם על רקע העובדה שרובן המכריע של מפלגות היחיד החדשות הן מפלגות מרכז ליברליות, שלא שאמורות להירתע מדמוקרטיה פנים-מפלגתית.

ואכן, לפחות בתקופות מסוימות, חלק מהמפלגות האלה גם הצטיינו בהיבטים דמוקרטיים אחרים, כמו ייצוג נשים. כך, 40% מחברי הכנסת שנבחרו במסגרת יש עתיד בשנת 2013 היו נשים, וגם בתנועה, כולנו, ישראל דמוקרטית, גשר והימין החדש היה ייצוג דומה ואף גבוה יותר של נשים. חלקן גם הצטיינו מבחינת שקיפות – יש עתיד למשל הייתה מהמפלגות הראשונות שפירטו באתר שלה את שמות התורמים למפלגה.

אך לא מדובר רק בהחלטה של המפלגות להימנע מדמוקרטיה פנים-מפלגתית – גם הציבור הולך ומאבד עניין בהשתתפות בהליך הזה. הביטוי המובהק ביותר למגמה זו הוא הירידה במספר ושיעור חברי המפלגות בישראל – אלו שאמורים להצביע בפריימריז. בסוף שנות ה-70 היו בישראל למעלה מ-400 אלף חברי מפלגות, ומספר זה ירד לכ-230,000 באמצע העשור הנוכחי. כמובן שבשל הגידול המהיר באוכלוסיית המדינה, הרי שמבחינה יחסית מדובר בצניחה של ממש. בסוף שנות ה-70, כ-17% מבעלי זכות הבחירה בישראל היו חברי מפלגה, באמצע שנות ה-90 שיעורם כבר ירד לכ-12%, וב-2014 – ל-4%.עופר קניג ואור טוטנאור, "היחלשות המפלגות המצרפיות הגדולות: האם ישראל היא מקרה קיצון?", בתוך: מיכל שמיר וגדעון רהט (עורכים), הבחירות בישראל 2015, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, עמ' 38.

האמת היא שהסיבות לבריחה של המפלגות והבוחרים מהפריימריז ידועות. ביניהן- ההתנהלות הבעייתית של קבלני קולות ומפקדי ארגזים, מתפקדים לא-כנים (שלא מצביעים למפלגה שאליה התפקדו ובה הצביעו בפריימריז), שימוש אסור במשאבי ציבור לטובת מועמדים, זיופים, תסבוכות משפטיות ועוד. לכך מצטרפת העלות הכספית הלא-מבוטלת של הפריימריז – מפלגת הליכוד הוציאה כמעט 9 מיליון ש"ח על ניהול הפריימריז לפני הבחירות לכנסת ה-20 ב-2015, והעבודה כ-3.5 מיליון ₪. להוצאות אלה נלוות רגולציה כבדה: חלק ניכר מחוק המפלגות מוקדש אך ורק למפלגות המקיימות הליכים דמוקרטיים פנימיים, ומטיל עליהן ובמיוחד על המועמדים חובות ומטלות שונות. הכשלים המלווים את הפריימריז, הנטל הכספי והרגולציה, וכן הדימוי התקשורתי השלילי הנלווה לכל אלה – נחסכים כמעט במלואם ממפלגות אחרות.

בהקשר זה אפשר להשתמש בביטוי "צדיק ורע לו, רשע וטוב לא" – דווקא המפלגות הפועלות באופן דמוקרטי הן שסובלות ונפגעות. גם אם במפלגות אחרות קיימים כשלים משמעותיים לא-פחות בהליכי בחירת המועמדים – הם לא נחשפים לרוב ברבים. על רקע זה, ברורה הבחירה של מנהיגים ופוליטיקאים רבים להימנע מפריימריז, וגם הרתיעה של הציבור מהליך זה.

נוסף על כל הכשלים שפורטו למעלה, שקשה להתכחש להם, יש טענות גם לגבי ההשפעה של הפריימריז על מועמדים וחברי כנסת. נטען, למשל, שבפריימריז נבחרים חברי כנסת איכותיים פחות מאשר בשיטות בחירה אחרות, שקשה לגייס "כוכבים" שהיו מוכנים להתמודד בפריימריז (במיוחד אם הם יכולים להיכנס בקלות לרשימה של מפלגות אחרות, שבהן מנהיג יחיד מרכיב את הרשימה), ושחברי הכנסת שכבר נבחרו במפלגות המקיימות פריימריז מגלים נטייה ללכידות סיעתית פחותה ולצעדים פופוליסטים ואף פרובוקטיביים (כדי לזכות לחשיפה תקשורתית רבה ולהיבחר בהצלחה בפעם הבאה).

הדיון על טענות אלה מורכב – חלקן נכון, אך חלקן האחר לא מבוסס ומוטל ספק. לא נתעמק בהן כאן – מה שברור הוא שהתפיסה והדימוי הציבורי שפריימריז פוגעים באיכות והתנהגות חברי הכנסת מרתיעה מפלגות משימוש בהם. חברי כנסת מיש עתיד, למשל, ציינו לא אחת שהמפלגה נמנעת משימוש בפריימריז כדי להבטיח עבודה פרלמנטרית רצינית של נציגיה בכנסת. ח"כ יאיר לפיד עצמו טען שטראומת עבר הקשורה לאביו, יוסף (טומי) לפיד ז"ל, גרמה לו להימנע מאימוץ הליכים פנים-מפלגתיים דמוקרטיים. מדובר באירועים שהתרחשו במועצת שינוי לקראת הבחירות לכנסת ה-17 (2006), שבמסגרתם הודח אברהם פורז מהמקום השני ברשימה לטובת רון לוינטל, ובעקבות כך התפצלה שינוי ונעלמה מהמפה הפוליטית.

במהלך השנים עלו מגוון הצעות לתיקון הליך הפריימריז, חלקם רדיקליים – למשל "הלאמת" ההליך כך שהוא ינוהל כולו על ידי המדינה, או לחלופין נטישתו המוחלטת וחזרה למודל הוועדה המסדרת. אני רוצה להציע פתרונות אחרים, מתונים יותר, שעשויים לדעתי לשמר את יתרונות הפריימריז אך למזער את נזקיו.

כדי לתקן את שיטת הפריימריז בישראל יש לחזור ל"חטא הקדמון" שלה: ריכוז העוצמה בידי גוף אחד בלבד – חברי המפלגה, אשר בידיהם, ורק בידיהם, הסמכות לבחור את הרשימה. זוהי שיטה קיצונית, שאינה נפוצה במפלגות אחרות בעולם הדמוקרטי. רבים מהכשלים המלווים את הפריימריז נובעים מעוצמתם המוחלטת של חברי המפלגה. לדוגמה, הצורך של חברי הכנסת בחשיפה תקשורתית מוביל אותם לשימוש-יתר בהצעות חוק פרטיות ולאימוץ שיח קיצוני ופופוליסטי; התלות המוחלטת בחברי המפלגה מעצימה מאוד את כוחם של קבלני הכוחות וקבוצות האינטרס במפלגה; וחוסר היכולת של הנהגת המפלגה "לסנן" מועמדים לא רצויים או לקדם מועמדים רצויים עלול לפגוע בהרכב הרשימה. חשוב עם זה להדגיש: כל תלות מוחלטת, בכל גוף שהוא – היא בעייתית. הדבר נכון לגבי חברי המפלגה, אך לא פחות מכך לגבי, למשל, תלות במנהיג יחיד. לכל גוף כזה יש פגמים, והדרך הטובה ביותר למזער את הנזקים שלהם היא ליצור מערכת המבוססת על פיזור עוצמה, שתיצור איזונים ובלמים בין גופים שונים.

מומלץ אפוא למפלגות בישראל לאמץ שיטות מבוזרות יותר, המשלבות כמה גופים בהליך בחירת המועמדים. שיטות מסוג זה נפוצות למשל בבריטניה, שם נהוג שמי שמבקשים להתמודד כנציגי המפלגה לפרלמנט צריכים קודם כל לזכות לאישור גופים מפלגתיים, הן גוף ארצי והן גוף של אזור הבחירה הספציפי – ורק לאחר שמורכבת "רשימה קצרה" (short list) של מועמדים שאושרו מתקיימים פריימריז בקרב חברי המפלגה. זהו כמובן תיאור כללי בלבד – יש הבדלים ניכרים בין מפלגות ומחוזות בחירה שונים, ומעבר לכך אין חובה לאמץ דווקא את הדגם הבריטי. אפשר למשל לשקול מעבר לשיטה תלת־שלבית לבחירת מועמדים, שתכלול סינון ראשוני על ידי ועדה (שתורכב למשל מבכירים-לשעבר במפלגה), אישור ותיקון על ידי מוסד מפלגתי נבחר דוגמת מרכז, ובחירה סופית וקובעת בידי חברי המפלגה. אפשר גם לחשוב על דגמים אחרים, למשל שילוב מרכיב מסוים של פריימריז פתוחים – העיקר הוא שהליך הבחירה ישלב כמה גופים בוחרים.על שיטות מבוזרות לבחירת מועמדים, ראו גדעון רהט, "מרחיבים את השתתפות האזרחים", המכון הישראלי לדמוקרטיה, 18.2.2019.

שיטה כזו תפתור לפחות חלק מכשלי הפריימריז. בפרט, היא תאפשר לכל גוף המשתתף בהליך הבחירה לסנן מועמדים לא-מתאימים ולקדם מועמדים ראויים, מגוונים וייצוגיים. היא גם תקטין – אם כי לא תבטל – את עוצמתם של שחקנים פנים מפלגתיים בעלי עוצמה, כמו קבלני קולות וקבוצות אינטרס, בהליך בחירת המועמדים. לבסוף, היא תשפיע על מערכת השיקולים של הפוליטיקאים באופן שיגוון את האינטרסים שלהם – למשל, כיוון שגם הנהגת המפלגה תקבל כוח בהליך הבחירה, יהיה לחברי הכנסת של המפלגה אינטרס מובהק, יותר מאשר היום, לשמור על משמעת סיעתית ולקדם את מדיניותה של המפלגה בכנסת.

האם בעשור הבא תיעלם לחלוטין שיטת הפריימריז? קשה לומר. לא בטוח עד כמה הטרנד הזה של מפלגות המנהיג שכבש את ישראל בשנים האחרונות, וסחף מדינות רבות בעולם הדומות לנו מבחינת שיטת המשטר, יחזיק מעמד לאורך שנים. אפשר לקוות שהציבור הישראלי, ציבור מעורב שמשתתף במשחק הפוליטי, ידאג לכך שגם אם שיטת הפריימריז תעלם סופית – תחליף אותה שיטה אחרת שמשתפת את האזרחים.

הכתוב מבוסס על מאמר שפרסם ד"ר אסף שפירא בכתב העת תלם.