מדוע לא לחשוף את דיוני ועדת השרים לענייני חקיקה?

לשכת ראש הממשלה הודיעה כי דיוני וועדת השרים לחקיקה יישארו סגורים לציבור להבדיל מוועדות מינויים או דיונים שבהם מדובר על מדיניות שנמצאת בשלביה הראשונים, דיוני וועדת השרים לחקיקה אינם מקימים שום סיבה אמיתית לחיסיון. ההיפך, הם עוסקים בליבה של העשייה הדמוקרטית (חקיקה), על ידי נבחרי ציבור (ולא רק פקידים מקצועיים) ובשלב יחסית מתקדם שבו אפשר לראות מהם סדרי העדיפויות שהם מבטאים.

התמונה באדיבות Shutterstock

לשכת ראש הממשלה הודיעה כי דיוני וועדת השרים לחקיקה יישארו סגורים לציבור. וועדת השרים איננה מקיימת פרוטוקולים ואיננה מפרסמת לציבור את הצבעות השרים, וזאת למרות לחץ ציבורי לפתוח את הפרוטוקולים ולמרות ששתי שרות – ציפי לבני ולימור לבנת – מפרסמות כעניין שבשגרה כיצד הצביעו.

חוק חופש המידע משנת 1998 קובע ש"דיונים פנימיים" הנערכים ברשויות ציבוריות אינם צריכים להיות חשופים לציבור. הסיבה המרכזית לכך היא החשש מ"אפקט מצנן" שעשוי להתבטא ברתיעה של משתתפי דיונים פנימיים לקיים דיונים כנים ודיאלוג פתוח וגלוי בלי חשש שדברים שייאמרו – ייחשפו לעין כל. אבל, לאורך השנים, משתמשות רשויות רבות בחריג הזה בצורה מופרזת, כדי לאפשר להן להתחמק מחובות של שקיפות בסיסית. כך "מונחתת החותמת" רק בחדרי חדרים,  ותהליכי קבלת החלטות נשארים במחשכים ולא מאפשרים לציבור לדעת כיצד באמת פועלים נבחריו ומאלו מניעים.

במחקר המדיניות "מידע רוצה להיות חופשי" שהתפרסם במכון בשנת 2008, בדקנו את הטמעת חוק חופש המידע עשר שנים לאחר חקיקתו. במחקר אפשר למצוא פרק העוסק בדיונים פנימיים כחריג לחוק חופש המידע ובצורך לפרש אותו בצמצום רב ככל האפשר.

אבל הדבר המעניין שראינו במחקר הוא שהטמעת חוק חופש המידע בישראל היא עניין פרסונלי ולא עניין מערכתי. אם מדובר בנציג ציבור או בפקיד ציבור המאמין בערכים של שקיפות ובחשיבותם לדמוקרטיה, אפשר לקבל כל מידע בקלות. אם מדובר במי שדוגל בתפיסת ה"מיניסטריון של המידע", כלומר סבור שאין לפרסם כמעט שום דבר, כפי שנראה שראש הממשלה פועל – קשה מאד לשכנע אותו בחשיבות הציבורית של הפרסום.

החשיבות של חשיפת דיוני וועדת השרים לחקיקה היא עצומה מנקודת ראות של קיום הליך דמוקרטי תקין. אין מדובר בסודות מסחריים או בהגנה על פרטיות, ברוב המקרים לא מדובר בענייני ביטחון – דיוני הוועדה פשוט יספרו לקהל מהם האינטרסים והאינטריגות הפוליטיים שעומדים מאחרי החלטות לתמוך או שלא לתמוך בהצעת חוק; מהן האלטרנטיבות שעומדות על הפרק ומדוע חלקן מתקבלות ואחרות נדחות; האם יש הטיות באיסוף מידע ובהצגה שלו בפני נבחרי הציבור – וכמובן, האם קיימים רעיונות יצירתיים מחוץ למערכת הפוליטית שפשוט לא נלקחים בחשבון.

להבדיל מוועדות מינויים או דיונים שבהם מדובר על מדיניות שנמצאת בשלביה הראשונים, דיוני וועדת השרים לחקיקה אינם מקימים שום סיבה אמיתית לחיסיון. ההיפך, הם עוסקים בליבה של העשייה הדמוקרטית (חקיקה), על ידי נבחרי ציבור (ולא רק פקידים מקצועיים) ובשלב יחסית מתקדם שבו אפשר לראות מהם סדרי העדיפויות שהם מבטאים.

אבל, העובדה ששתי שרות מפרסמות כבר היום את הבחירות של הצבעתן מלמדת שזה עניין של השקפת עולם. לחץ ציבורי מספק על שרים נוספים, פשוט יהפוך את התעקשותה של לשכת ראש הממשלה לאות מתה ולעניין מגוחך. זה תפקידו של הציבור בעת הזאת – להבחין בין שקיפות מלאכותית, קטנונית, חודרת פרטיות – כמו זו שראינו למשל בהצהרות המגוחכות של המועמדים לנשיאות לגבי ההון שלהם - לבין  שקיפות אמיתית, שבאה לוודא שנציגי הציבור שלנו באמת מייצגים אותנו ואת הערכים שבשמם בחרנו בהם. אחרת – לשם מה לקיים הליך דמוקרטי בכלל?

במחקר "מדיניות ממשל פתוח בעידן הדיגיטלי" שהתפרסם במכון בשנת 2012 נכתב שלא די באספקת מידע לפי דרישה, אלא יש לשאוף להנגשה אקטיבית של כל המידע הקיים בתוך הממשלה וזרועותיה. בעידן המידע אין שום הצדקה שכל מידע יהיה זמין לחיפוש פשוט ברשת, חוץ מאשר המידע השלטוני- זה שנצבר בכספי המיסים שלנו ובאמצעות פתקי הבחירה שלנו. איך אפשר לדבר על "שיתוף ציבור" אם לציבור אין מידע בסיסי לגבי הצבעות נבחריו? איך אפשר לדבר על "ממשל פתוח" במצב כזה?

ראש הממשלה מתעקש את התעקשות האתמול. מי שעיניו נמצאות בהווה ונשואות אל המחר, מבין ששקיפות, מעבר ליכולתה לנקות אורוות ולהוות בלם מפני שחיתות, מעבר ליכולתה לשמש תיקון לכשלים של הדמוקרטיה שלנו ולהשתלטותם של בעלי אינטרסים כוחניים על כל חלקה טובה – שקיפות היא חלק מן התרבות של עידן המידע.