תביעות הרופאים בלתי מוצדקות
דרישות הסתדרות הרופאים בסכסוך העבודה עם האוצר הן מרחיקות לכת ובעלות משמעות גדולה: תוספת שכר אחידה של 50 אחוז לצד השפעה על מדיניות הבריאות. אלו נראות למומי דהן כדרישות מוגזמות, המפרות את האיזון בשירות הציבורי ופוגעות ביכולת הממשלה לנהל מדיניות בריאות ראויה.
יש לדחות על הסף את שתי התביעות של נציגי הרופאים. התביעה הראשונה של הרופאים היא תשלום תוספת שכר אחידה לכל הרופאים בשיעור של 50%. דרישה זו לוקה פעמיים: ראשית, התביעה לתוספת שכר אחידה אינה מוצדקת לאור הצורך בתיקון משמעותי יותר בתנאי העסקתם של הרופאים הצעירים והרופאים בפריפריה. התוספת חייבת להיות דיפרנציאלית לפי גיל ולפי מיקום גיאוגרפי.
שנית, הדרישה לתוספת שכר דימיונית במגזר אחד היא בעלת השפעות רוחב לכל עובדי המגזר הציבורי. קל לשער שהיענות לתביעה כזו תגרור אחריה תביעות מצד מגזרים אחרים בשירות הציבורי. תקציב המדינה אינו יכול לשאת תוספת שכר בשיעורים מפחידים כאלה. האם מישהו סבור שניתן להעלות את המסים ב-50% כדי לממן תוספות שכר דימיוניות כאלה? קשה לומר שנציגי הרופאים נהגו בתבונה כאשר הציבו דרישה לתוספת שהיא על גבול הבדיונית. איזה שר אוצר שפוי יסכים לתביעה כזו?
גם התביעה השנייה של הרופאים שחותרת לקבוע למעשה את מדיניות הבריאות של ישראל אינה במקומה. במדינה דמוקרטית מתוקנת, מדיניות נקבעת על ידי המוסדות הנבחרים בהתאם להעדפותיו של הציבור. זה יהיה מהלך בלתי דמוקרטי ובלתי רצוי אם חלילה מדיניות הבריאות תקבע על פי רצון נציגי הרופאים ומדיניות החינוך תעוצב בידי המורים. נציגי העובדים לא נבחרו על ידי העם כדי לנהל מדיניות. ראוי שהממשלה תתחשב במידע הרב המצוי בידי העובדים כדי לשפר את השירות לציבור אבל ניהול המדיניות חייב להישאר בידי המוסדות הנבחרים.
* שודר בתוכנית הכלכלית של גלי צה"ל ביום רביעי, 13.4.2011
ד"ר מומי דהן הוא מרצה בכיר לכלכלה בבי"ס למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית ועמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.