הפוליטיקה של ערכי המשפחה: בין שמרנות לליברליזם

המאבק על "ערכי משפחה" ברחבי העולם, וגם בישראל, מובל בידי קבוצות דתיות ושמרניות המבקשות לשמר את התא המשפחתי המסורתי, שבו הן רואות את הבסיס ליציבות חברתית ולסדר מוסרי. דרישות אלו כוללות, בין השאר, התנגדות להכרה בנישואים בין בני הזוג מאותו המין, להורות שאיננה במסגרת נישואים מוכרים ולהפלות. מנגד פועלים תהליכים של חילון, המתבטאים בהיחלשות הסמכויות הדתיות ובתביעות, המתממשות בחלקן, לשוויון ולהכרה בגיוון הזהויות המגדריות ובתאים משפחתיים לא מסורתיים. מציאות זו מניחה לפתחם של מוסדות המדינה מגוון דילמות בנוגע לשאלות של ילודה והורות, של הכרה בתאים משפחתיים אחרים, ובזכויות הנגזרות מכך. בישראל זכו סוגיות הקשורות בערכי משפחה לבולטות פוליטית בשנים האחרונות בעיקר סביב יוזמות של ארגוני חברה אזרחית ופוליטיקאים שמרנים־דתיים לחזק את המשפחה ולהתנגד למגמות שעל פי תפיסתן יביאו לפירוק המשפחה. את פירוקה של המשפחה הקבוצות האלה מייחסות להשפעות חיצוניות ולערכים "פוסט־מודרניים" שהם משייכים לאליטות. לטענתן, המאבק על ערכי המשפחה מייצג את עמדת רוב הציבור היהודי בישראל. אולם, כאמור, לצד מגמות של התחזקות דתית מתחוללים בישראל גם תהליכים מנוגדים — להט"בים נוכחים יותר ויותר בזירה הציבורית, אחוזי הגירושים בעלייה ברוב הקבוצות בחברה, ומספר המשפחות שבראשן לא עומדים גבר ואישה דווקא עולה בהתמדה וזוכה בהכרה חברתית. מגמות אלו מוכרות במדינות מערביות רבות בעולם. ואולם, משפחתיות, ובעיקר הורות, הן עדיין חלק מרכזי בהוויה ובאורח החיים בישראל. מכאן שההבחנה בין ליברלים לשמרנים־דתיים במקרה הישראלי, כפי שמחקר זה מראה, עלולה להיות כוללנית מדי ולהחמיץ את המורכבויות.

מחקר זה בוחן את הדיון בערכי משפחה בישראל, לצד סקירת השינויים שהתחוללו בשנים האחרונות בכל הנוגע לחיי משפחה, להורות ולזהויות מיניות ומגדריות בקרב אזרחים יהודים ומוסלמים. המחקר מבקש לבחון את התפיסה הרווחת כלפי המגמות האלה, ואת הניסיונות להרחיב, לצמצם או להעניק להן לגיטימציה. המחקר מבקש לבחון את ההסדרים הקיימים בסוגיית ערכי המשפחה, את השינויים המאתגרים אותם, את הניסיונות של פוליטיקאים ושל ארגוני חברה אזרחית לעצב את המציאות, ואת עמדות הציבור בשאלות הנוגעות בערכי משפחה. המחקר מתמקד בשלוש סוגיות: (1) הסדרת נישואים וגירושים, (2) נישואי להט"ב ומשפחות אלטרנטיביות ו־(3) הפלות. המחקר מבקש להרחיב את הדיון המושגי־תאורטי בהיבטים הפוליטיים של משפחה ומשפחתיות, להסביר את המגמות ולשרטט את האפשרויות הקיימות להכרה ולרגולציה של משפחה ומשפחתיות.

הסקר שעליו מתבסס המחקר פותח במיוחד עבורו. לשם ניסוח שאלון הסקר, פיקוח על איסוף הנתונים וניתוחם נעזרנו בצוות מרכז ויטרבי לחקר מדיניות ודעת קהל במכון הישראלי לדמוקרטיה. הנתונים נאספו בחודשים נובמבר־דצמבר 2024 על בסיס מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל. לצד הסקר המחקר מתבסס על מקורות נוספים, ובהם דוחות ומחקרים שנערכו בעבר, סקירת עיתונות וראיונות שערכנו עם פעילים בארגוני חברה אזרחית העוסקים בשאלות של ערכי משפחה.

בישראל, קבוצות ליברליות חותרות לחזק את חופש הפרט ואת זכות הבחירה, ולצמצם לשם כך את הסמכות הדתית. לעומתן, קבוצות דתיות ושמרניות רואות בדת יסוד בלתי נפרד מהמדינה היהודית ומבקשות לחזק את הסמכות הדתית מול מה שנחשב בעיניהם חילון המערער מוסכמות יסוד. ובתווך, יש גם מי שמאמינים שהסדרי הפשרה שגובשו בעבר תואמים גם את המציאות של ימינו. ביקשנו לבחון עמדות כלליות בנוגע למעמדה של הדת בישראל. רוב הציבור היהודי (56%) סבור שהחיים הציבוריים אינם צריכים להתנהל לפי כללי ההלכה, או רק במידה מועטה. לעומתם, 39% סבורים שהחיים בישראל צריכים להתנהל על פי כללי וערכי ההלכה. בקרב מוסלמים שיעור ההסכמה עם הטענה עומד על כ־60%, ובסך הכול קבוצה זו נוטה יותר להסכים עם הכפפת החיים הציבוריים לערכי ההלכה הדתית וכלליה.

נישואים ממשיכים להיות חלק ממסלול החיים המקובל בישראל, ורק מיעוט מקרב היהודים והמוסלמים בישראל (22% ו־12% בהתאמה) מסכימים ש"נישואים הם מוסד מיושן שאינו מתאים לזמננו", וגם בקרב יהודים המגדירים את עצמם חילונים יש רוב (57%) לדוחים את הטענה. אולם, שאלת הסמכות הדתית להסדיר את הנישואים והגירושים מצביעה דווקא על הסכמה רחבה בקרב יהודים בישראל להנהגת נישואים אזרחיים — 65% תומכים לעומת 31% מתנגדים. בקרב המוסלמים התמיכה נמוכה יותר, רק 37%, לעומת 45% מתנגדים. ל־49% מהיהודים בישראל חשובה חתונה אורתודוקסית, לעומת 46% שאינם רואים חשיבות בכך. עבור מוסלמים ישראלים, נישואים בידי איש דת מוסמך חשובים יותר (כ־70%). לבסוף, בנוגע לגירושים, בקרב חרדים ודתיים לאומיים יש הסכמה מסוימת (44% ו־58%) שמספיק שאחד מבני הזוג ירצה לסיים את הנישואים כדי לאשר גירושים, לעומת זאת, בקרב מסורתיים לא־דתיים וחילונים ההסכמה לכך גורפת (75% ו־78%). עמדה זו מעידה על שינויים רחבים בתפיסת הנישואים, הדומה למתחולל במקומות אחרים בעולם, ולהפיכתם ממוסד יציב וקבוע למערכת יחסים המבוססת על הדדיות, שהמשכיותה תלויה ברצונם של בני הזוג ובסיפוק שהם שואבים ממנה.

ההכרה במשפחות של זוגות מאותו המין שנויה במחלוקת — בין הטוענים ש"אבא ואימא=משפחה", לבין מי שמבקשים להרחיב את הגדרת המשפחה להגדרה התואמת לתפיסתם למציאות שבה מספר המשפחות שאינן מורכבות מאב ואם גדל וגלוי. אכן, בקרב הציבור היהודי בישראל רק מיעוט הצהיר שלא ירצה להתגורר לצד משפחה חד־מינית, לרבות בקרב הדתיים הלאומיים, או שיפריע לו שבן משפחה או חבר קרוב "יצא מהארון" (25%). מוסלמים ישראלים וחרדים יהודים מגלים עמדות שמרניות יותר. רוב מובהק — 66% מהציבור היהודי בישראל — תומך במתן האפשרות לזוגות מאותו המין להתחתן בארץ. כצפוי, רוב מי שמגדירים את עצמם חרדים או דתיים לאומיים מתנגדים (87% ו־72% בהתאמה), ולעומתם, רוב מוחלט בקרב החילונים (91%) והמסורתיים הלא־דתיים (82%) תומכים. בקרב מסורתיים דתיים התמונה מאוזנת יותר, ושיעורי התמיכה וההתנגדות זהים כמעט. בקרב מוסלמים ניכרת התנגדות גורפת (81%) לנישואים חד־מיניים.

החשיבות שמייחסים ישראלים למשפחה ולהורות משפיעה גם על הנכונות לאפשר גם למי שאינם משפחות של גבר ואישה למסד את היחסים ולהביא ילדים לעולם. כך, נמצאה הסכמה רחבה שהמדינה צריכה לספק טיפולי פוריות ולממן אותם גם לנשים לסביות בזוגיות ולנשים לא נשואות הרוצות להביא ילדים לעולם, ולאפשר היריון בפונדקאות גם להורים יחידניים ולזוגות מאותו המין. התמיכה בכך גם בקרב חלק מהקבוצות הדתיות מעידה שהזכות להורות וחשיבות המשפחה בעיניהן גוברת על תפיסות שמרניות. אומנם, רוב הציבור הישראלי מסכים שרצוי שילדים יגדלו בתא משפחתי של הורים הנשואים כחוק, כלומר משפחה מסורתית היא עדיין האופציה המועדפת. אולם, כאשר שאלנו אם הורה יחידני כשיר לגדל ילדים כמו זוג הורים ההסכמה הייתה רחבה: כ־74% בקרב יהודים (רק 37% בקרב מוסלמים). ולבסוף, בניגוד לטענה השמרנית שילד "זקוק לאימא ואבא", רוב מכריע בציבור היהודי בישראל (75%) חושב שזוגות מאותו המין יכולים להיות הורים טובים כמו זוגות הטרוסקסואליים.

נישואים נתפסים, כפי שצוין לעיל, כמסלול החיים הנורמטיבי, אבל בחברה היהודית בישראל חיים משותפים ללא נישואים (או לפני הנישואים) מקובלים על רובו המכריע של הציבור היהודי, ובהם גם חלקים לא מבוטלים (30%) מהציבור המגדיר את עצמו דתי־לאומי. הסכמות דומות נמצאו בנוגע לקשרים אינטימיים בין בגירים שאינם נשואים. יחסים אלו מקובלים על רוב הציבור היהודי, וכצפוי התמיכה או ההתנגדות קשורה בהגדרה הדתית. רוב גדול של היהודים בישראל (85%) סבורים גם שאמצעי מניעה צריכים להיות זמינים וחוקיים לבגירים (לעומת 44% מהמוסלמים).

הדיון הציבורי בהפלות בישראל, למרות העמדות הנחרצות שהתעוררו בשנים האחרונות, נותר מוגבל בהיקפו, וסוגיה זו אינה מעוררת מחלוקות ציבוריות רחבות כמו במדינות אחרות. מנתוני הסקר ניתן להתרשם שהרצון להגביל הפלות בחוק אינו זוכה לתמיכה רחבה, 76% מכלל הציבור מאמינים שהפלות בשלבים הראשונים של ההיריון צריכות להיות חוקיות, וגם בקרב דתיים לאומיים ומסורתיים דתיים שיעור התמיכה הוא למעלה מ־60%. גם כאן הציבור המוסלמי שמרן יותר ורובו (66%) מתנגד להפלות. בשאלה אם הפלה צריכה להיות באישור המחלוקת רחבה יותר — תמיכה בקרב חרדים ודתיים, והתנגדות, כלומר תמיכה בזכות האישה לבחור, בקרב מסורתיים לא־דתיים וחילונים. בכלל הציבור היהודי נמצאה מעט יותר תמיכה בהפקדת ההחלטה בידי האישה ההרה (49%), לעומת התניית ההפלה באישור ועדה או התנגדות להפלה (46%). אשר לשאלה אם רצוי שבוועדה המאשרת הפלות יהיה איש דת, נמצאה תמיכה מועטה בכך — 30% מכלל הציבור היהודי בישראל (לעומת 50% מהמוסלמים).

משפחתיות והורות הן אפוא ערכים מרכזיים בחברה הישראלית וחלק ממה שנחשב למסלול החיים הנורמטיבי. אולם, ובניגוד למצופה, משפחתיות והורות בישראל אינן חופפות בהכרח את השמרנות המוכרת ממקומות אחרים בעולם, גם אם גורמים שמרניים־דתיים בישראל שואבים ממנה השראה. המשפחתיות וההורות בישראל הן לא רק בחירה אישית או הגשמה עצמית מקובלת, אלא גם חובה קולקטיבית וחלק מתפיסת אזרחות רפובליקנית הקשורה במאבק לאומי ובדמוגרפיה. אומנם עמדות אלו מתכתבות עם שמרנות המוכרת ממקומות אחרים בעולם, אבל בה בעת הן גם מרחיבות את הגדרות המשפחה ואת הזכות להורות גם למי שאינם עומדים בהגדרות המקובלות של משפחה נורמטיבית. המספרים הגדלים בשנים האחרונות של משפחות חד־מיניות, וההכרה בזכויות של נשים להיות אימהות גם ללא נישואים ובזכותם של זוגות גברים לאמץ ילדים, כפי שמראה מחקר זה, זוכים לתמיכה ציבורית נרחבת גם בקרב קבוצות יהודיות מסורתיות. לעומת החברה היהודית בישראל, שבה עמדות ליברליות בנושאי המשפחה והמיניות הן נחלת הרוב, החברה המוסלמית בישראל שמרנית הרבה יותר ודבקה בערכי המשפחה המסורתיים.

עם זאת, כאשר מדברים על "ליברליזם" בישראל יש לסייג את המושג. הליברליזם בחברה היהודית הוא בעיקרו פנים־קהילתי ונוגע לשאלות של סמכות הדת על מה שנחשב חיי הפרט והמרחב הציבורי. בנושאים אחרים, כמו זכויות אדם ואזרח, היחס למיעוטים ותפיסות בדבר ערכים דמוקרטיים, החברה הישראלית אינה מראה מגמות דומות. כך, ההתקבלות ההולכת וגוברת של להט"בים בחברה הישראלית קשורה למה שמכונה "הומו־נורמטיביות", כלומר ליכולתם ולבחירתם של להט"בים ישראלים יהודים לאמץ דפוסי חיים התואמים את ערכי הרוב — שירות צבאי, עבודה ומשפחתיות. משפחתיות והורות להט"בית, כמו משפחתיותם של אחרים שאינם חיים במסגרות נישואים "רגילות", דומות ואף זהות להורות ולמשפחתיות המקובלות, ולפיכך מאפשרות את הקבלה. עם זאת, קבוצות שמרניות רואות בדפוסי החיים "הלא־רגילים" האלה איום על "ערכי משפחה" ולפיכך פוסלות את הלגיטימציה הניתנת להם ונאבקות נגד התהליכים שתוארו כאן.

העמדות השמרניות בישראל, עמדותיהם של מי שסבורים שהמשפחה המסורתית היא אבן יסוד בחברה ובמדינה, ומנגד רואים בזהויות מיניות ובמשפחות לא מסורתיות איום או סטייה שנדרש להיאבק בהן, הן נחלת מיעוט. הטענות השמרניות שההכרה בזכויות של משפחות שאינן נורמטיביות מערערת את ביטחונה וקיומה של המדינה היהודית, ושמשפחה "נורמלית" היא אב, אם וילדים, עומדות לא רק מול מציאות שבה משפחות אחרות נעשות נורמטיביות, אלא גם מול תמיכה רחבה בזכות של כולם וכולן למשפחה. כך, גם אם רבים בחברה היהודית־ישראלית אינם מגדירים את עצמם "חילונים", דפוסי ההתנהגות שלהם או העמדות שלהם בנוגע לשאלות של משפחה, ילודה והתנהגות מינית מעידות שתהליכי חילון, במובן של היחלשות הסמכות הדתית, ותהליכי האינדיבידואליזציה השפיעו גם עליהם.