שקיעת המפלגות

על אף היותן הגורם היחיד שנבחר ישירות על ידי הציבור, המפלגות זוכות פעם אחר פעם לאמון הציבורי הנמוך ביותר מבין מוסדות המדינה. אמנם הן כבר לא מהוות נדבך משמעותי בחיי היום-יום של האזרח, אך הן עדיין אבן היסוד של המשטר הפרלמנטרי, ועלינו האתגר להשיב את האמון הציבורי בהן

Flash 90

לאחרונה פרסמנו את מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2019, ממנו עולה שאמון הציבור במפלגות הוא הנמוך ביותר בהשוואה לכל שאר המוסדות - רק 14% מהציבור היהודי ו-20% בקרב הציבור הערבי הביעו בהן אמון.

אך ייאמר "לזכותן" של המפלגות שהן מעוררות אי אמון באופן עקבי. מאז תחילת מדד הדמוקרטיה, ב-2003, המפלגות תמיד היו בתחתית סולם האמון של הבוחר הישראלי. אז איך יכול להיות שהמפלגות, שהן הגורם היחיד שנבחר ישירות על ידי הציבור, זוכות לאמון הנמוך ביותר מצדו? ואיך יכול להיות שהכנסת, המורכבת מנציגי המפלגות, זוכה לאמון, אמנם נמוך גם, אך כפול מזה של המפלגות?

התשובה לכך היא שהמפלגות כבר שנים אינן מתפקדות כארגון. הן לא קיימות כמוסד שמגשים את המטרות שלשמן נועד: הצמחת מנהיגות, גיבוש וליבון סדר יום רעיוני, זירה לשיח עם ציבורים רחבים ומסגרת שבוחרת ומציגה מועמדים לבחירת הציבור. בפועל, הן הפכו להיות "פלטפורמה" שבמקרה הטוב מתמקדת כל כולה בהסדרת התחרות על מיקומי המועמדים.

היום קשה לנו להאמין, אך בעבר ישראל הייתה "מדינת מפלגות", והשיוך המפלגתי היה משמעותי כמעט בכל הקשר בחיים: באיזה קופת חולים תהיה חבר, לאיזו תנועת נוער ילכו ילדיך, האם תהיה אוהד הפועל או מכבי, והאם חשבון הבנק שלך ינוהל בבנק הפועלים או לאומי. החיים במדינה התנהלו במידה רבה על פי "מפתח מפלגתי". המפלגות התבססו על סניפים מקומיים ורבים היו חברי מפלגות.

לקראת סוף שנות השמונים, התעצם תהליך שקיעת המפלגות. במקביל, הנהגת הפריימריז במפלגות הובילה לניסיון של חברי הכנסת להתבלט על חשבון המפלגה, ולהחלשה נוספת של מעמד המפלגות. מסמר נוסף בארונן של המפלגות הוא תהליך הפרסונליזציה של הפוליטיקה, שצבר תאוצה בעשור האחרון, ומשמעותו עליית כוחו של המנהיג על חשבון המפלגה.

היווצרותן של מפלגות ללא שורשים, ללא סניפים, ללא חברים, ללא מוסדות, רק עם שורת כוכבים, הנבחרת על ידי מנהיג המפלגה – שינתה עוד יותר את דמות המוסד הזה הקרוי מפלגה. במציאות כזאת אין משמעות למפלגה כארגון, שהנאמנות וההשקעה בו על פני זמן משתלמת. מוסד שיש בו אפשרויות קידום, שיש לו המשכיות. הסיכוי "לצמוח מלמטה" במפלגה כמעט ולא קיים כאשר הרשימה מוכתבת מלמעלה והמועמדים מבליחים לתוך המציאות המפלגתית על בסיס שיקולים של מוכרות ציבורית.

התחלופה הגבוהה ומשך החיים המתקצר של מפלגות רבות מדלדל גם הוא את אמון הציבור. אני מכיר זאת מקרוב. כיהנתי בעבר כמנכ"ל וכח"כ מטעם מפלגת קדימה, מפלגת שלטון, שנולדה ממפץ פוליטי גדול והתפוגגה לאחר מכן בקול ענות חלושה.

גם מפלגות המוקמות סביב מועמד אחד או רעיון אחד, כמו "כולנו" של כחלון, אין להן קיום עצמאי לאורך זמן, והן נידונות להיעלם או להתמוסס לתוך מפלגות אחרות. לאורך השנים אפשר לראות, שדווקא מפלגות מגזריות, שיש להן ציבור בוחרים המבוסס על זהות, כמו המפלגות החרדיות, שומרות על כוחן, וכפי שעולה מנתוני מדד הדמוקרטיה, בוחריהן גם מרגישים שהן מייצגות את עמדותיהם: 74% מהחרדים השיבו שיש מפלגה המייצגת את עמדותיהם (לעומת 59% בקרב כל הציבור היהודי).   

ומנגד, במפלגות ותיקות יותר, נותר שלד מוסדי אך ללא נשמה מפלגתית. במפלגות ותיקות כמו הליכוד והעבודה אמנם קיימים מוסדות ותהליכים שמבטיחים לכאורה את קיומה של דמוקרטיה פנימית, אבל בכל אחת מהן, מסיבות שונות, המפלגה קיימת למראית עין וגם מידת הדמוקרטיות וההוגנות של התהליכים הפנימיים דוגמת הפריימריז מוטלות בספק. המוסדות במפלגות אלה עוסקים בעיקר בהסדרת התחרות הפנימית על המיקום ברשימה, ולא בעניינים מהותיים.

ולמרות זאת, עדיין לא הקיץ הקץ על מפלגות. מבחינה חוקית, הן עדיין אבן הבניין הבסיסית של המשטר הפרלמנטרי. הציבור בוחר במפלגות, ולא במועמדים באופן ישיר, על מנת שהן תנהלנה את ענייני המדינה. למפלגות, שמקבצות את האינטרסים השונים, שמתעלות את הקונפליקטים לזירה הפוליטית, יש תפקיד קריטי במיוחד בחברה משוסעת לעומק כמו החברה הישראלית. עומד בפנינו אתגר גדול וחשוב- להתאים את מבנה המוסד המפלגתי לעידן החדש כך שאמון הציבור ישוקם והמפלגות יוכלו לחזור ולמלא את תפקידיהן הדמוקרטיים החיוניים.

פורסם לראשונה בגלובס.