על ההיגיון שבאיחוד
ההודעה על איחוד הרשימות לכנסת של הליכוד ושל ישראל ביתנו מעלה הרבה שאלות, אך אחת הבולטות שבהן היא "למה?". בקטע קצר זה אנסה להבין מה ההיגיון שעומד מאחורי האיחוד, מדוע ראשי שתי המפלגות בחרו בו.
אחת הטענות המרכזיות שמעלים נתניהו, ליברמן ויועצם ארתור פינקלשטייןhttp://www.mako.co.il/news-military/politics/Article-2866736be53aa31004.htm היא שהרשימה המאוחדת תזכה ביותר מנדטים מאשר שתי הרשימות בנפרד. כלומר, השיקול הוא של רווח אלקטורלי. טענה זו בעייתית הן מבחינה תיאורטית והן מבחינה אמפירית. תיאורטית, שיטת הבחירות בישראל לא מעודדת איחוד רשימות, חוץ ממקרים של רשימות קטנות המבקשות להבטיח מעבר מעל אחוז החסימה. גם שיטת הרכבת הממשלה, בה הנשיא מטיל את מלאכת ההרכבה על המועמד בעל הסיכויים הגבוהים ביותר לזכות בתמיכת רוב הכנסת, נותנת העדפה לגוש הגדול ביותר ולא לסיעה הגדולה ביותר (וראו מקרה קדימה והליכוד לאחר בחירות 2009). לכאורה, הליכוד וישראל ביתנו יכלו לרוץ בבחירות בנפרד ולהצהיר מראש שישתפו פעולה בממשלה הבאה, כפי שהליכוד עשה בעבר עם ש"ס. מדוע לרוץ ביחד ולהסתכן בכך שהאיחוד ידחה מצביעים של שתי המפלגות (למשל, מתונים מהליכוד וקיצוניים מישראל ביתנו)?
גם מבחינה אמפירית, ניסיון העבר מראה שאיחודים לאו דווקא משיגים תוצאות אלקטורליות טובות יותר מאשר ריצה בנפרד. למשל, הליכוד השיג בבחירות 1973 יותר מנדטים מאשר מרכיביו השיגו בבחירות 1969 – 39 מנדטים לעומת 32 מנדטים של גח"ל, הרשימה הממלכתית והמרכז החופשי.התנועה למען ארץ ישראל השלמה, גם היא חלק מהליכוד, לא עברה את אחוז החסימה בבחירות 1969. לעומת זאת, גח"ל עצמה השיגה פחות מנדטים ב-1965 מאשר שתי המפלגות שהרכיבו אותה, חרות והמפלגה הליברלית, השיגו ב-1961 – 26 מנדטים לעומת 34. גם המערך "הקטן", איחוד של מפא"י ואחדות העבודה, השיג ב-1965 45 מנדטים לעומת ה-50 שהיו במשותף לשתי המפלגות בבחירות הקודמות. אפילו המערך "הגדול", הרשימה שזכתה ב-1969 במספר המנדטים הגבוה ביותר בישראל אי פעם, 56 מנדטים, השיגה פחות מהמפלגות שהרכיבו אותה – מפא"י, אחדות העבודה, רפ"י ומפ"ם – אשר השיגו בבחירות הקודמות 63 מנדטים במצטבר. מדוגמאות אלה ועוד, נראה שאין חיזוק אמפירי לטענה שאיחוד רשימות יביא יותר מנדטים מאשר ריצה בנפרד.
אם לא רווח אלקטורלי מיידי, מה יכולים שני מנהיגי המפלגות לבקש מאיחוד? אפשרות אחת היא לגיטימציה. כך למשל היה כאשר חירות, מפלגה שנחשבה כקיצונית ומוקצית, התאחדה עם המפלגה הליברלית המתונה יותר בכדי להתקרב למרכז המפה הפוליטית. שאיפה דומה יכולה להסביר את הצעד מבחינתו של ליברמן. אבל מדוע שנתניהו יבקש להקצין את תדמיתו של הליכוד על ידי חבירה לישראל ביתנו? ייתכן שהסיבה היא חשש מהפסדים עתידיים. המודל המרחבי של אנתוני דאונס (Downs, 1957) יכול לעזור כאן. בכדי להקל על הבנתו, נתחיל מדוגמה פשוטה.
נניח שבמערכת פוליטית יש רק שתי מפלגות, מפלגת ימין ומפלגת שמאל. בכדי לזכות בכמה שיותר קולות, כל מפלגה תשאף להתמקם קרוב למרכז המפה הפוליטית, כך שמפלגת הימין תזכה לתמיכת כל מצביעי הימין וכמה שיותר מהמתנדנדים במרכז (ואולי אף במרכז-שמאל), ולהיפך – מפלגת השמאל תזכה לתמיכת כל מצביעי השמאל ולכמה שיותר מהמרכז ומרכז-ימין. התוצאה של התחרות בין שתי המפלגות תהיה לכן "התמרכזות" של שתיהן. עכשיו, נניח שנכנסת לתמונה מפלגה נוספת, מפלגת ימין קיצונית. עכשיו מפלגת הימין הגדולה לא תוכל להתמקם קרוב מדי למרכז, אחרת היא תאבד קולות לטובת מפלגת הימין הקיצוני. לכן היא תזוז ימינה יותר. אם תיכנס לתחרות גם מפלגת שמאל קיצונית, אותו הדבר יקרה למפלגת השמאל. בסופו של דבר, כאשר יש מספר גדול יחסית של מפלגות, כל אחת מהן צריכה למצוא את ה"נישה" שלה על הקשת הפוליטית, ובכל תזוזה ימינה או שמאלה היא תסתכן באיבוד קולות לטובת שכנותיה על אותה קשת.
הליכוד מאוים על ידי הדיבור על איחודים ושחקנים חדשים-ישנים במרכז המפה הפוליטית (אולמרט, לבני, לפיד). אם ינוע למרכז כדי למנוע מהם קולות, יאבד קולות מהימין לטובת ישראל ביתנו והאיחוד הלאומי. מפלגות אלו מחזיקות באמינות גבוהה כמפלגות ימין קיצוני, כך שהליכוד גם לא יכול לזוז יותר מדי ימינה, כיוון שנישה זו "תפוסה". גם העמדה האזרחית (ואנטי-דתית) של ישראל ביתנו מאוימת על ידי כניסתו לפוליטיקה של יאיר לפיד. בנוסף, שאר המפלגות בגוש הימין מתעוררות, עם חזרתו של דרעי לש"ס, עם המפקד וההתמודדות של נפתלי בנט בבית היהודי-המפד"ל והריצה המשותפת שלה עם האיחוד הלאומי. נישות ה"ימין מדיני-שמאל חברתי" (ש"ס), ה"ימין דתי" (הבית היהודי-מפד"ל והאיחוד הלאומי), ה"ימין כלכלי-מרכז מדיני-דמוקרטי-ליברלי" (לפיד ויוצאי קדימה), כולן תפוסות בידי מפלגות אחרות. על משבצת ה"ימין חילוני כלכלי ומדיני" יושבות יחד הליכוד וישראל ביתנו. תחרות בין שתיהן על אותה עמדה, או חידוד ההבדלים ביניהן (בתחום הערכים הדמוקרטיים, או היחס לדת) בניסיון ליצור לכל אחת "נישה" משלה, עשויות לפגוע בשתיהן ובשיתוף הפעולה ביניהן. אפשרות אחרת היא להיאבק במפלגות אחרות בניסיון לנכס את סדר היום שלהן ולתפוס את עמדתן. כך, במובן מסוים, עשתה קדימה למפלגת העבודה בבחירות 2009, כשעקפה אותה משמאל. במובן זה, נתניהו וליברמן בחרו באפשרות בטוחה יותר, איחוד. האם זה מבטיח להם יותר מנדטים, או את אותו מספר מנדטים שהיה להם עד כה? לא. אבל זה מונע תחרות וחיכוכים בין שתי המפלגות הגדולות בגוש. גם זה חשוב.
בלי להתייחס לאידאולוגיה, איחוד מפלגות בישראל הוא רצוי. זאת כיוון שמרבית התופעות הנכללות תחת המושג "חוסר משילות" נובעות מריבוי המפלגות בכנסת בכלל ובקואליציה בפרט. עם זאת, יש לזכור שמפלגת שלטון גדולה אך מפוצלת, שבתוכה שני מחנות הנשמעים לשני מנהיגים שונים, אינה בהכרח חזקה יותר או יעילה יותר ממפלגת שלטון קטנה יותר ומלוכדת יותר. לכן, השאלה החשובה היא לא כמה גדולה תהיה הסיעה המאוחדת, אלא מה יהיו יחסי הכוחות בתוכה וכיצד, אם בכלל, יוכלו חלקיה לשתף פעולה.