המחאה מוכיחה שדרוש מפכ"ל קבוע (וגם שר)

קיים קשר ברור בין התנהלות המשטרה מול המפגינים, לבין העובדה שהמשטרה מתנהלת ללא מפכ"ל קבוע כבר יותר משנה וחצי. ברור לגמרי שהשר לביטחון פנים מנצל את חולשת הכפופים לו, שמעוניינים לזכות בהמלצתו לתפקיד

Flash 90

האווירה בימים אלה מחזירה אותי אחורה בזמן. ערב הבחירות לכנסת בשנת 96, נתניהו מול פרס, הייתי סטודנט צעיר והשתתפתי בעצרת בחירות בלב העיר ירושלים. לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, הסתערה לעברנו מיליציה של עשרות רבות, חמושים במוטות, במקלות ובכלים נוספים. התחושה הייתה כמו בלינץ'. מספר שוטרים השקיפו על האירוע אך בחרו לעמוד מנגד ולא לנקוף אצבע. אמנם עברו שנים, אך לפי כמה מעדויות המפגינים, מדובר בסיטואציה דומה.

המראות הקשים מההפגנות בשבוע החולף לא נותנים מנוח. מפגינים מותקפים וחבולים לאורכה של הארץ מאירוע הדקירה בדרום ועד למחאה המדממת בתל אביב. נראה כי אי האמון במשטרה בקרב המוחים מגיע לשיא שלילי ואנו עדים להתרבות של יוזמות להגנה עצמית. למשל, מאמץ לגיוס כספים לטובת שכירת חברת אבטחה פרטית והתארגנות עצמאית של יוצאי סיירות לליווי ולאבטחת המפגינים. ברור לאן כל זה מוביל ומחובתנו לעצור את זה. עכשיו.

בעולם מתוקן, כספי אבטחת המוחים הם המיסים שאנו משלמים, ומאבטחי המוחים היו אמורים להיות השוטרים עצמם. הרי זה אמור להיות חלק מרכזי מהשליחות של שוטרי ישראל. חופש הביטוי הוא ערך יסוד בדמוקרטיה וחובתה של המשטרה לאפשר אותו. בלי חופש ביטוי, אין בחירות חופשיות ואין חילופי שלטון. כך שזו החירות הבסיסית ביותר שחייבים להגן עליה, גם בגרסאות הרזות והשדופות ביותר של כל מדינה דמוקרטית.

חשיבותו של חופש הביטוי מתגברת כעת, בעיצומו של משבר בריאותי חסר תקדים כאשר רבים בציבור חווים מצוקה כלכלית קשה. בג"ץ כבר נדרש לכך מספר פעמים בעבר והנחה את המשטרה כיצד לאכוף את החוק ולאפשר את זכות המחאה באופן מקצועי ושוויוני, ומתוך מחויבות להגן על חירויות הליבה הדמוקרטיות. כמובן, היכולת לממש את הזכות למחאה תלויה בהבטחה שלא תאויים ולא תהיה קורבן לאלימות. במדינות אחרות שלא היינו רוצים להידמות להן, כמו תורכיה ואיראן, מי שיוצא למחות נגד המשטר שם את נפשו בכפו. זו לא דרכנו במדינת ישראל.

משטרה, בחברה דמוקרטית בריאה ותוססת, מעודדת ומאפשרת מעורבות אזרחית ערה וגילויי מחאה ומגנה על הזכות הזאת, תוך שהיא אף מאפשרת פגיעה מידתית בערכים אחרים כמו הסדר הציבורי. הפגנה תמיד מפריעה במידה כלשהי לסדר.  

למשטרה יש מונופול על אכיפת החוק והסדר הציבורי, והיא מחויבת לעשות שימוש אחראי, מידתי ומקצועי בכוח העצום שמוענק לה. ואולם, בשטח, אנחנו שומעים עדויות על מדיניות אכיפה שאיננה שוויונית (פערים גדולים בין האכיפה במחוז ירושלים ומחוז תל אביב), על שימוש אגרסיבי ואלים בכלי שיטור (שימוש לכאורה במכת"זיות ממרחק קצר ובניגוד להוראות), על עצימת עיניים אל מול מקרים של פגיעה במוחים, ועל חלוקה סיטונית של קנסות למוחים על אי עטית מסיכה, על מנת להרתיע מביצוע המחאה (כפי שעולה מההקלטות של מפקד מחוז ירושלים).

יש קשר ישיר בין סימני השאלה הקשים המתעוררים ביחס להתנהלות המשטרה מול המוחים ובין העובדה שהמשטרה מתנהלת ללא מפכ"ל קבוע כבר למעלה משנה וחצי. במצב עניינים תקין, כאשר השר אוחנה היה מפעיל לחצים פוליטיים פסולים ותובע מהשוטרים למצוא דרכים לעקוף את פסיקות בג"צ, הוא היה אמור להיתקל במפכ"ל חזק ועצמאי שהיה בולם אותו על הסף. במקום זאת, השר מנצל את חולשתם המובנית של הכפופים אליו, שמעוניינים לזכות בהמלצתו לתפקיד.

למשטרת ישראל דרוש מפכ"ל במינוי קבוע שיבטיח את חופש המחאה וייצור חיץ מברזל בין אוכפי החוק והסדר ובין הפוליטיקאים. השר אוחנה הוכיח בימים האחרונים שניצב סימן שאלה גדול ביחס לשיקול דעתו בקידום המינוי הרגיש והממלכתי הזה. מעבר לכך, על רקע נאמנותו האישית לראש הממשלה, המואשם בפלילים, ועל מנת להגביר את אמון הציבור במשטרה, היה נכון לו היה פוטר את עצמו מעיסוק בנושא וממנה ועדת איתור מקצועית שתמליץ לממשלה על זהות המפכ"ל הבא. כך היה נוהג שר בט"פ ממלכתי ואחראי בתקופה משבר וכאשר מחלוקות קשות מפלגות את העם. קיבלנו מספיק סימני אזהרה מתרחיש "אמיל גרינצווייג הבא". למנהיגים הפוליטיים ישנה אחריות עודפת לפעול להרגיע את הרוחות ולמנוע קורבנות מיותרים של אלימות פוליטית. על השר אוחנה להבין שמרגע מינויו לתפקידו עליו לנהוג באחריות. הוא כבר לא יכול לנהוג כעוזרו האישי של רה"מ שמסובך בפלילים.

פורסם לראשונה ב-Ynet.