בלתי מספיק: חינוך לדמוקרטיה צריך להתקיים כל השנה
הדיון סביב ביקורו של ח"כ בן גביר בבליך מחמיץ את העיקר: זהות הפוליטיקאי המגיע לבית הספר בעת בחירות אינה משנה, כי ברוב בתי הספר בישראל כבר שנים לא מתקיים חינוך לחיים בחברה דמוקרטית
עונת אירועי הבחירות בבתי הספר הגיעה. הריטואל הקבוע שבית הספר בליך פותח את העונה ומזמין לבית הספר פוליטיקאים מכל קצוות הקשת הפוליטית. בהמשך לאחר פעילות בית ספרית בה יחקרו התלמידים את המפלגות והמצעים השונים, הם יקיימו בחירות.
אמש (6.9) פתח ח"כ איתמר בן גביר את סדרת המפגשים. הזמנתו לבית הספר לשיחה עם התלמידים יצרה כצפוי סערה גדולה וביקורת על כך שבית הספר מעניק במה לרעיונות אותם מייצג ח"כ בן גביר, רעיונות שבבסיסם גזענות וחוסר סובלנות כלפי הציבור הערבי במדינת ישראל. יש אמת בטענת המנהלת הילה רמיש, כי מרגע שנבחר לכנסת, קולו ראוי להישמע ככל הקולות האחרים בקשת הפוליטית והתרגיל הדמוקרטי המתקיים בבית הספר מאפשר לכלל הקולות להישמע.
אכן, חבר הכנסת בן גביר נבחר לכנסת ישראל על פי כל דין ובהתאם לחוק. עם זאת, בית הספר אינו מקום נייטרלי. ומאחר ומאה עשרים חברי כנסת לא יגיעו לדבר בפני התלמידים בתיכון, נשאלת השאלה את מי להזמין. שיקול הדעת צריך להיות חינוכי-פדגוגי ולעסוק בשאלה המרכזית בעניין זה: כיצד המפגש עם הפוליטיקאי או הפוליטיקאית המכהנים משרת את התרגיל החינוכי הערכי שבית הספר מבקש לקדם: היכרות עם מגוון דעות, חקירה והבנה לעומק של תפיסות עולם המוצגות במצעי המפלגות ודיון אודות משמעות תהליך הבחירה במדינה דמוקרטית. כך למשל, הבנה שמשמעותה של דמוקרטיה היא לא רק הצבעת הרוב, אלא גם תפקידו של הרוב בהגנה על המיעוט, או הדילמות העולות בכל הקשור לחופש הביטוי והדעה. כך או כך, השאלה האם המפגש של חבר הכנסת בן גביר תורם לדיון עומק חינוכי, היא שאלה שבית הספר צריך לדון בה. דווקא התגובות והסערה סביב מפגש זה (התקשורת, ההפגנות בעד ונגד, קריאות התמיכה והגינוי), מלמדות שלא בטוח שניתן היה לממש את התרגיל החינוכי.
אבל יותר מכך, אירועי אותו בוקר בבליך מזמינים להפנות מבט אל אחת הבעיות הקשות של מערכת החינוך הישראלית המקרינה על החברה כולה. בדיון סביב ביקורו של בן גביר בתיכון אנחנו מפספסים את הדבר החשוב. זה לא באמת משנה מי מגיע לבית הספר בעת בחירות, כי ברוב בתי הספר במערכת החינוך בישראל לא מתקיים כבר שנים חינוך עקבי וברור לחיים בישראל כחברה שהיא גם דמוקרטית. כדי להבין את המציאות הפוליטית בה אנו חיים, נדרשים מהלכים חינוכיים ופדגוגיים, עמוקים שמתחילים בגיל הגן וממשיכים לאורך כל שנות הלימודים בכל המקצועות. מהלכים המשלבים את המיומנות החשובה של התמודדות עם מחלוקות, עם תפיסות עולם שונות ועם טיעונים מסוגים שונים. חינוך לדמוקרטיה כולל לא רק היכרות עם שיטת המשטר ועקרונותיה, אלא צריך להתייחס לאוריינות הפוליטית, להבין איך מנסחים עמדה ובעיקר לשאול על סמך מה אדם מנסח עמדה כזו ולא אחרת. גם הדיון סביב תליית מפת ישראל המסמנת את הקו הירוק בבתי הספר בתל אביב, מבטא את אותה הבעיה. הרי מהי באמת היכולת של תלמידים לקרוא טקסט, במקרה הזה מפה ולהבין באמצעותו את המורכבות הקיימת במציאות הישראלית? מורכבות זו בין השאר גם מניעה את חוסר היציבות הפוליטי בו מצויה המדינה מזה ארבע שנים. אם רק סביב אירועי הבחירות (אחת לארבע שנים או חמש בשלוש שנים), הדיון הזה מתאפשר, זה בלתי מספיק.
נשות ואנשי החינוך יכולים וצריכים לעסוק בסוגיות אלו לאורך השנה. פעולה מתמשכת, עקבית ואמיצה בשאלה כיצד חיים בחברה בה יש גיוון תרבותי וזהותי גדול, ומחלוקות עומק על ערכי היסוד של זהותה של המדינה, תסייע לאזרחי העתיד לבחור ולהכריע בסוגיות אלה לא רק על פי דפי המסרים של המפלגות. אם חינוך לדמוקרטיה יהיה חלק בלתי נפרד מתרבות בתי הספר שלנו ולא מופע חד פעמי עם יחסי ציבור, אז הדיון אודות הזמנתו של חבר כנסת יהיה בשולי החינוך לדמוקרטיה ולא עיקרו.
פורסם לראשונה במעריב
ד"ר תמי הופמן, ראשת התכנית למדיניות חינוך לדמוקרטיה במכון הישראלי לדמוקרטיה וחברת סגל במכללת סמינר הקיבוצים