מול חיזבאללה נדרש לא רק כוח, גם שכל
על הצבת החמושים מעבר לקו הכחול ניתן היה בקלות להגיב בכוח. אבל ישראל מבינה שמטרת הפרובוקציה של חיזבאללה היא להגיע להישג - ואותו ניתן למנוע.
Photo by Yossi Zamir/Flash90
בשבוע שעבר פורסם שחיזבאללה הקים שני אוהלים, שבהם שוהים בין שלושה לשמונה פעילים חמושים, בגזרת הר דב, מעבר ל"קו הכחול", שמפריד בין ישראל ללבנון. קו זה סומן ע"י האו"ם כשנסוגה ישראל מלבנון בשנת 2000.
אין ספק שישראל איננה צריכה להשלים עם הפרה בוטה של החלטת מועצת הביטחון 1701, שסיימה את מלחמת לבנון השנייה. ההחלטה מחייבת את ישראל ולבנון ל"כיבוד מלא" של הקו הכחול. יש שהביעו פליאה על שישראל לא מיהרה להשתמש בכוח והצהירה שהיא פועלת לסיום האירוע בערוצים דיפלומטיים. ואולם, אם נעצור לחשוב על ההקשר הרחב יותר, נגיע למסקנה כי ישראל פועלת בתבונה.
אין ספק כי מדובר בפרובוקציה ושלכל ברור כי תוך שניות מרגע שתינתן הפקודה צה"ל יכול לסיים את הפרשה. מהצד האחר, ברור כי מרגע שאותרה העמדה, היא מצויה במעקב קבוע ואין סיכוי שתהווה בסיס להתקפה מפתיעה על כוחותינו.
התנהלות מושכלת מחייבת לעצור ולשאול מה חיזבאללה מבקש להשיג בפרובוקציה זו וכיצד ניתן למנוע ממנו את ההישג המבוקש ואף לגבות ממנו מחיר על הפעולה. העמדה מוקמה באזור שהלבנונים מכנים חוות שבעא. מדובר באזור שלפני 1967 נמצא סמוך לגבול בין סוריה לבין לבנון וכנראה היה חלק מסוריה, אף שגם לבנון טוענת לריבונות בו. בעקבות מלחמת ששת הימים עבר האזור, יחד עם הגולן, לשליטת ישראל. כך או כך, החלטת מועצת הביטחון 1701 חד-משמעית – היא מחייבת את ישראל ולבנון לכבד את הקו הכחול ששרטט האו"ם ולא לחצות אותו. פתרון המחלוקת בנוגע לחוות שבעא הושאר להסדר עתידי. חיזבאללה, אם כן, יכול לטעון שהוא נמצא ב"שטח לבנוני כבוש" ואולם, גם אם הייתה הטענה צודקת, נוכחותו מעבר לקו הכחול מפרה את החלטת מועצת הביטחון.
ההחלטה הישראלית להימנע משימוש מיידי בכוח ולערב את יוניפי"ל בפרשה הביאה לבדיקת המצב בשטח ע"י האו"ם, שהגיע למסקנה חד-משמעית כי הקו הכחול נחצה והופרה החלטת מועצת הביטחון. קביעה זו על ידי גורם אובייקטיבי חשובה. בנוסף, שגריר ישראל באו"ם פנה בתלונה למועצת הביטחון בגין הפרת החלטתה, תוך צירוף ראיות מצולמות להפרה. ישראל מפנה זרקור להתנהלות מתגרה וחסרת אחריות של חיזבאללה, שחושפת במערומיה גם את ממשלת לבנון, שאינה מנסה אפילו להשליט את ריבונותה על דרום לבנון. נוכחות חמושה וגלויה של חיזבאללה במקום, תוך הנפת דגל הארגון, מהווה כשלעצמה הפרה של החלטת מועצת הביטחון, אף אם הייתה נעשית ללא חציית הקו הכחול, שכן ההחלטה אוסרת נוכחות חמושה מדרום לנהר הליטני, על ידי כל גורם למעט צבא לבנון ויוניפי"ל. ככל שלחץ חיצוני או פנימי בלבנון, או פעולה נחושה של יוניפי"ל לא יביאו לפינוי עמדת חיזבאללה, תהיה לישראל מלוא הלגיטימציה לפעול בכוח, זאת משום שמיצתה את הדרישה במשפט הבינלאומי להשתמש בכוח כמוצא אחרון לאחר מיצוי דרכי פעולה דיפלומטיות.
האירוע הנוכחי ממחיש את המורכבות שבהתמודדות עם אתגרים ביטחוניים בחזית הצפונית, לאור ריבוי ה"שחקנים" המעורבים (חוץ מחיזבאללה מדובר בלבנון, יוניפי"ל סוריה) וקיומן של מחלוקות היסטוריות בנוגע לתוואי הגבול. הפעלת כוח במצבים אלה צריכה להיעשות באופן מושכל ותוך הכרת דיני השימוש בכוח של המשפט הבינלאומי. במחקרי "מצפון תיפתח הרעה? אתגרים בדיני השימוש בכוח של המשפט הבינלאומי", שראה אור החודש בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, הוצגו הכללים העיקריים בתחום והלקחים שניתן ללמוד ממלחמת לבנון השנייה ולאורם נותחו חמישה תרחישים, דמיוניים אך אפשריים, של ה"גפרור" שעלול להצית את האש. הניתוח הניב המלצות לגבי צעדים שיכולה ישראל לנקוט על מנת להיערך מראש לעימות ואף לצמצם את האפשרות שיתרחש. מבלי לגרוע מזכותה של מדינת ישראל להשתמש בכוח צבאי על מנת להגן על עצמה, התנהלות חכמה תעשה שימוש גם בכלים אחרים, משפטיים, כלכליים ודיפלומטיים.
המאמר פורסם לראשונה ב-ynet