כשלא מסתכלים קדימה: על קריסת הביטוח הלאומי וכשל התכנון הישראלי

לפי אזהרת המבקר, קופת הביטוח הלאומי צפויה להתרוקן ב-2035 | Photo by Yonatan Sindel/Flash90

לפי הדוח שפורסם אתמול על הזדקנות האוכלוסייה בישראל, קופת הביטוח הלאומי צפויה להתרוקן ב-2035, תשע שנים מוקדם יותר מהתחזיות הקודמות. כבר כמה עשורים ידוע שישראל מזדקנת ושעלויות הסיעוד עולות בהתמדה. המידע היה קיים, תחזיות דמוגרפיות הוצגו, החלטות ממשלה התקבלו. מה קרה בפועל? רפורמת הסיעוד מ-2018 הכפילה את מספר הזכאים ושילשה את ההוצאה השנתית, בלי חישוב סיכונים, בלי הערכת השפעות ארוכת טווח ובלי שראש הממשלה כינס ולו דיון ממשלתי אחד בנושא מזה שמונה שנים.

מדוע זה קורה שוב ושוב? ישראל ניצבת כיום בפני מגוון אתגרים מורכבים שאינם ניתנים ל"פתרון פלסטר" מהיר: אין סופר-טנקר לשיקום אזורי העימות, לחיזוק מערכת הבריאות, לפיתוח מערכת חינוך שתכין את הילדים היום לשוק העבודה של 2040. אלה הן בעיות רב-ממדיות, שמשתרעות על פני שנים ועשורים. הן דורשות חשיבה שמתחילה הרבה לפני שהמשבר מתפוצץ. פחות הצהרות בומבסטיות באולפנים ששוכחים מהן למחרת, יותר עבודת מטה, אסטרטגיה, תיאום בין משרדים ושחקנים שאינם רגילים לעבוד יחד ויכולת להחזיק ביעדים לאורך זמן. לצערי, אלו בדיוק היכולות שישראל מפגרת בהן.

במחקר "המדינה האסטרטגית" שפרסמנו השנה במכון הישראלי לדמוקרטיה השווינו את ישראל למדינות שהצליחו לפתח חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח, כמו פינלנד, דנמרק, בריטניה, סינגפור וניו זילנד. ראינו איך בכל המדינות האלה פועלים מנגנונים שמחייבים את הממשלה לשאת את עיניה מעבר למחזור הבחירות הבא: גופים עצמאיים לחשיבת עתיד, הליכי תכנון אסטרטגי מעוגנים בחקיקה, ניתוח סיכונים לפני כל החלטת מדיניות מרכזית ודיווח שקוף לציבור על ההתקדמות לעומת היעדים. בישראל, לעומתן, קיימים אמנם מנגנונים רבים – אבל רק על הנייר: מועצות, ועדות, תוכניות אסטרטגיות, שרובן אינן מיושמות בפועל. "אות מתה", הסדרים פורמליים שיוצרים אשליה שהכול מטופל בשעה שהמציאות מחמירה בשקט.

ישראל זקוקה לרפורמה מבנית, לא לעוד ועדה שהמלצותיה יצהיבו במגירה. בדוח הצענו שלושה צעדים מרכזיים: ראשית, חקיקה שתחייב את הממשלה לגבש ולאשר הערכת מצב אסטרטגית עדכנית בתחומים חברתיים-כלכליים-סביבתיים, כבסיס לתהליכי תכנון ותקצוב. שנית, הקמת ועדה מייעצת רב-מגזרית של אנשי אקדמיה, המגזר העסקי והחברה האזרחית, שתאתגר הנחות יסוד ותספק חשיבה בלתי תלויה לגבי אתגרים עתידיים. שלישית, ניתוח סיכונים ארוך טווח כתנאי סף לפני קבלת החלטות מדיניות בעלות השפעה תקציבית מצטברת, כפי שנהוג במדינות המובילות ב-OECD.

קריסת הביטוח הלאומי אינה גזירת גורל. עדיין יש זמן להציל את המערכת אם הממשלה תתכנס לדיון כבר עכשיו, תאמץ מנגנון איזון תקציבי ותתכנן את הרפורמה הנדרשת. אבל ממש כפי שהזדקנות האוכלוסייה אינה תאונה מפתיעה וניתן היה להיערך אליה מוקדם יותר, כך גם משבר האקלים, השריפה הגדולה הבאה, רעידת האדמה או אתגרי החינוך של המחר. לכישלון להיערך לאתגרים הגדולים האלה יש שורש משותף: מדינה שפועלת לפי לוח הזמנים של הבחירות הבאות ולא לפי לוח הזמנים של המציאות.