"פרצוף תשעה באב" - מה יכולה ישראל 2026 ללמוד מהנביא ירמיהו?

קריאת מגילת איכה בתשעה באב | Photo by Michael Giladi/Flash90

בתשעה באב קוראים בבתי הכנסת וברחבי העולם היהודי את מגילת איכה שמיוחסת הנביא ירמיהו אחרי חורבן בית המקדש הראשון, לפני יותר מ-2,500 שנה. מגילה קשה וכואבת על חורבן ירושלים שהוא מפנה לאנשים שסביבו אבל לא פחות מזה אל אלוהים. הטקסט הזה יכול להתאים לא רק לשיעורי תיאולוגיה, אלא גם לפסיכולוגיה ודיפלומטיה. הוא מצליח ליצוק לדבריו זעקה קשה, האשמה וייאוש אבל גם ערבות הדדית, לקיחת אחריות ותקווה לעתיד. נראה שבישראל 2026 אפשר ללמוד כמה דברים מהאופן שבו בוחר ירמיהו לנהל שיחה.

• הנכחת הכאב והכעס: במגילת איכה מעז הדובר לבוא בטענות קשות ומפורטות לבן שיחו - האלוהים, במקרה הזה. בהמשך לדמויות מקראיות כמו אברהם ומשה, גם הוא פורש את טענותיו והאשמותיו בלי כחל ושרק. בלי מניפולציות ובלי מעקפים. הוא מדבר על כאביו ישירות -

  "עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה"

  , ובגוף ראשון -

  "אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי"

  . הוא טוען באומץ כלפי האל שהפך מאוהב לאויב, מביע את אכזבתו ותסכולו ואינו חוסך במילים. תמיד קשה לשמוע האשמות ודברי אמת, נדרש אומץ לשים כאב וכעס על השולחן כפי שהם, בגוף ראשון, מעומק הלב, ולהעז לדון בהם, בעיקר כלפי גורם סמכות. אבל באומץ הזה טמונים גם המשך הקשר וההזדמנות לתיקון, להבדיל מנתק והיפרדות. האומץ של ירמיהו מעורר השראה, וגם פותח שיחה.
  
  
• קבלת אחריות: בתוך כתב האישום החמור שלו על חורבן ירושלים, מצליח ירמיהו גם לקחת אחריות אישית -

  "עַל כָּל פְּשָׁעָי"

  , וגם לקבל אחריות לציבור שמתוכו הוא מגיע -

  "חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַיִם"

  . בספרו של ירמיהו אין סתירה בין השניים. בזמן אסון יש אחריות גם למנהיגות וגם לעם, גם לאלוהים וגם לבני האדם. זו אינה אחריות שווה, פסוקים מעטים מוקדשים לאחריות העם לעומת אלו המוקדשים לאחריות בעל הסמכות (האל). אולם האחריות המחולקת בין כל הצדדים מאפשרת גם לומר דברים חריפים וכנים בהרבה זה לזה, דברים שיש סיכוי שיישמעו. לאלה מתווספת גם משימת חשבון הנפש והחקירה -

  "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה"

  - המשותפת גם היא לכולם.
  
  
• שיח תקווה ועתיד: ההנכחה של הכאב ושל האחריות גם מאפשרים להתקדם אל התקווה. המגילה עוסקת בשבי, ברעב ובשכול, אבל היא לא נעצרת שם. יש בה מחשבות על העתיד הטוב הצפוי לעם ישראל -

  "לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ"

  , ותחינה לשיקום ולבנייה -

  "חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם"

  . ההצבה של העתיד המשותף מאפשרת גם היא לנהל את העימות באופן שניתן להכלה.
  
  

גם בישראל 2026 רק שילוב של הנכחה ישירה של הכאב והכעס, עם קבלת אחריות ועם שיח תקווה, יוכלו להביא לריפוי ולתיקון, להפוך את ימי בין המצרים מימי אבל לימי ששון ושמחה ולהעלות חיוך על "פרצוף תשעה באב" המלווה את הישראלים בשנים האחרונות. כך ניתן יהיה להפוך את שאלת ה"איכה" משאלת בירור וחשבון נפש על העבר, לשאלה מעשית מקדמת כלפי העתיד, ולצמיחה מתוך המשבר. או במילותיו של נפתלי הרץ אימבר, מחבר ההמנון "התקווה": "הֵאָסְפוּ בְּאֶרֶץ נוֹד / יַחַד לְהַמְתִּיק סוֹד / אֵיכָה לִבְנוֹת הָעִיר".