קוסרה הוא סימפטום לבעיה קשה שפוגעת בצה"ל

חיילי צה"ל בקסבה של שכם. הדרג המדיני משאיר לצבא לנחש מה מצופה ממנו | Photo by Nasser Ishtayeh/Flash90

ביום הרביעי למצור על שני בתים בקוסרה הגיע אלוף פיקוד המרכז אל הזירה, הכוחות פירקו את הסככה שהקימו המתנחלים, ובתוך שעה ישבו אותם אנשים באותו מקום עצמו על ספות ומזרנים. שבע נפשות, ובהן שתי ילדות, שהו באותם ימים בבתים מנותקים. האירוע הזה נדון כבעיה של אכיפה, ככישלון נקודתי של הרשויות לפנות מאחז, אלא שלמעשה הוא סימפטומטי לבעיית יסוד שצה"ל מתמודד איתה היום.  

הצבא הוא הריבון ביו"ש. חובת שמירת הסדר הציבורי מוטלת עליו, והוא אחראי לדאוג גם לשלומם של התושבים הפלסטינים. המעשים שנעשו בקוסרה, והתמיכה השקטה שהממשלה מעניקה להן בשתיקתה, משחיתים אותו: את לכידותו הפנימית, את אמינותו מחוץ לישראל ואת אמינותו כלפי הציבור בבית.

הלכידות נשחקת ראשונה. גדוד סדיר הוקפץ מרענון כדי לשמור על שני בתים מפני אזרחים ישראלים, וחייליו נחסמו בסלעים בידי אלה שהם מוצבים להגן עליהם, בעוד חיילים אחרים תועדו מתפללים במאחז לצד הצרים על הבתים. באותו שבוע חתמו יותר משלוש מאות אנשי מילואים על מכתב לרמטכ"ל בדרישה לעקור את הטרור היהודי. צבא יכול להחזיק בתוכו את שני הקצוות האלה רק אם ברור לכולם שהפקודה גוברת על ההשקפה. השאלה היא, מהי הפקודה?

ראש הממשלה, שר הביטחון, השר במשרד הביטחון האחראי על יהודה ושומרון – כולם נמנעים מלגנות את המעשים בצורה הראויה. זו, כמובן, אינה הפעם הראשונה שבה המערכת הפוליטית נוקטת בעמדה עמומה, המתפרשת כתמיכה בפועל בפורעי החוק. רק לפני פחות משבועיים הודיע שר הביטחון בשידור חי על החלפת מפקד פיקוד מרכז בלא לתאם זאת מראש עם הרמטכ"ל, בשל המדיניות של האלוף בלוט כלפי הגבלת תנועתו של מתנחל שחשוד באלימות. בינתיים חזר בו שר הביטחון, אך הנזק כבר נעשה.

במקרה של קוסרה, צה"ל לא קיבל הוראה לאפשר את המצור, וגם לא קיבל גיבוי לפנותו. ממשלה שאינה אומרת דבר אינה ניטרלית: היא נמנעת מלתת הוראה מפורשת כדי לא לשאת באחריות, משאירה לצבא לנחש מה היא מצפה ממנו לעשות, ואם יהיה צורך – ישלם הוא את המחיר על הניחוש הזה.

הנזק שנגרם לאמינותם של צה"ל ושל ישראל בחו"ל התברר במהירות ובבהירות: שגריר ארצות הברית מסר כי כוחות צה"ל והמשטרה הגיעו לקוסרה לבקשת שגרירותו, ובעל אחד הבתים, תושב אוהיו, פנה לקונגרס. מעמדה של ישראל בהאג ובוושינגטון נשען כולו על הטענה שהיא אוכפת את הדין על אזרחיה שלה, וצבא שנדרש לטלפון משגרירות זרה כדי לפנות אוהל – ויתר על הטענה הזאת בלי לומר מילה.

בבית, לעומת זאת, ההשלכות הן "שקטות" יותר. דובר צה"ל הגדיר את המעשים בלתי חוקיים, מגונים ופסולים, אבל במשך יומיים לא פונה המאחז. ציבור אחד ראה בהודעה הזאת עלה תאנה, האחר ראה בה עלבון, ושניהם למדו שדברי הצבא אינם מנבאים את מעשיו. עד כה, אמון הציבור בצה"ל היה נכס חשוב שנשמר גם כאשר מוסדות אחרים נשחקו, עכשיו נשחק גם הוא. צבא שדבריו אינם נחשבים ומגובים אינו יכול להיחשב ציבורית לצבא הממלא את תפקידיו באופן מקצועי.

אם הצבא ימשיך להישלח אל מאחז בלי שייאמר לו במפורש מה מצופה ממנו, אם חייליו  ומפקדיו ילמדו שאכיפה כלפי ישראלים מסכנת אותם ואי-אכיפה אינה מסכנת דבר, אם הודעות הדובר ימשיכו להקדים את המעשה בימים, ואם הפינוי יגיע רק אחרי טלפון מוושינגטון – יפעל הצבא ביהודה ושומרון כמיליציה פוליטית ולא כצבא של מדינה מסודרת. ואם הדבר יקרה ביהודה ושומרון – צה"ל כולו יאבד את יכולתו לפעול כצבא העם.