אל תשכחו את אבריימי: המדינה צריכה לקיים את חובתה כלפי התלמידים החרדים
תלמידים חרדים במאה שערים. למדינה אסור לשכוח את אחריותה | Photo by Chaim Goldberg/Flash90
היום, כשנשלח את ילדינו בהתרגשות מהולה בדאגה בחזרה אל בית הספר, נחשוב בוודאי על הילד הפרטי שלנו, אולי אפילו על מערכת החינוך הממלכתית שאליה הוא חוזר, שבחלקים שלה אפשר לזהות סימנים של שיתוק וקריסה. נחשוב על המחסור במורים, על משבר הערכים, על הרלוונטיות של המסגרת, התוכן וצורת הלמידה לילדי הדור. נשאל את עצמנו האם מדינה חפצת חיים יכולה להזניח כך את מערכת החינוך שלה. בתוך כל אלה כנראה שלא נעלה בדמיוננו את אבריימי הקטן, תלמיד כיתה א' בחינוך החרדי, שכמו תשעים אחוז מהילדים הלומדים בחינוך החרדי, כלל אינו לומד במערכת החינוך הממלכתית.
אחד מכל ארבעה תלמידים בישראל שמתחילים השנה את כיתה א' שייך לחינוך החרדי. שנת הלימודים של הבנים נפתחה שם בתחילת חודש אלול ולא באחד בספטמבר, כלומר אימא של אבריימי שלחה את בנה לתלמוד התורה כבר לפני שבועיים. גם היא רוצה שהוא יהיה תלמיד טוב ושיתחנך לערכי הקהילה. היא אולי רוצה שבנה ילמד גם לימודי חול בסיסיים, אבל הנורמות בקהילה שבה היא חיה אינן מאפשרות בדרך כלל את האופציה הזאת. ומה לגבי המדינה? היא אמנם מתקצבת את החינוך החרדי, אך מזניחה את האחריות שיש לה על אבריימי, כמו על כלל ילדי ישראל. תפקידה של המדינה אינו מתחיל ונגמר בהעברת תקציבים: היא חייבת לחשוב על הילדים האלה בתור אזרחים בוגרים – האפשרויות שיעמדו בפני כל אחד ואחת מהם, היכולת שלהם לחיות ביחד, להתפרנס ולקיים את החברה הישראלית למרות השונות ביניהם.
כשהשיח הציבורי מלא בביקורת ובזעם (מוצדקים) כלפי האחים הגדולים של אבריימי, שאינם מתגייסים, אבריימי עצמו נשכח במערכת החינוך החרדית, מערכת שהדברים שנראים לנו כמובנים מאליהם אינם מתקיימים בה: מורים שהוכשרו ללמד את המקצועות שהם מלמדים; ספרי לימוד ברמה מקצועית נדרשת; מגרש לשחק בו בהפסקה. במשך עשרות שנים סחרו הפוליטיקאים בעתידם של ילדי החינוך החרדי לצורך הסדרים פוליטיים נוחים, והפקידוּת המקצועית הניחה שהמצב לא ניתן לשינוי.
בשלוש השנים האחרונות, בזכות פעילי חברה אזרחית ומכוני מחקר ש"העירו" את בית המשפט ואת הדרג המקצועי במשרדים השונים, נראה שהמערכת מתחילה "להיזכר" באבריימי. כדי שדברים יוכלו להתחיל להשתנות עבורו, על המדינה לעמוד על הדרישות שהיא עצמה קבעה, להגביר את הפיקוח ואת השקיפות ולדרוש ממי שמספק לו שירותי חינוך – לעמוד בהתחייבויות שבזכותן המדינה מעבירה לו תקצוב מלא.
בשבוע שעבר קבעה המשנה ליועמ"שית, עו"ד אביטל סומפלינסקי שורה של צעדים הנדרשים ממשרד החינוך, ובהם גיבוש דרישות מפורטות לעמידה ב"תוכנית יסוד אחודה" שבניגוד למצב היום, אמורה להיות אחידה משותפת לכל ילדי ישראל: לאבריימי, ליובל, לחנה ולנסרין. על התוכנית לאזן בין ההכרה בשונות התרבותית והחברתית בישראל, לבין הצורך להעניק בסיס פדגוגי וחינוכי מינימלי המשותף לכלל התלמידים, למרות השונות ביניהם. בנוסף, נדרש המשרד גם לגבש תוכנית חומש לסגירת פערים בהכשרת המורים החרדים, ולהקפיד על קיום בחינות וסקרים ארציים הבודקים את רמת הלמידה.
גיבושה של תוכנית יסוד אחידה היא צו השעה, אך כדי שהיא אכן תוכל ליצור בסיס מינימלי משותף לכל התלמידים היא לא יכולה להסתפק בקביעת מקצועות החובה והיקף השעות הנדרש בכל מקצוע. עליה להתייחס גם להיבטים אחרים כמו מיומנויות וערכים אזרחיים – מינימליים אך משותפים – של כלל הבוגרים הישראלים.
היום, כשתלוו את ילדיכם לבית הספר, כפי שאני אלווה את שלי, אנא חשבו גם על אבריימי. כשתשמעו הצעות מבורכות כאלה ואחרות לשיפור מערכת החינוך הישראלית – חשבו גם עליו, על מדינת ישראל של העשור הבא ועל הצורך של כל ילדי ישראל לחיות פה יחד. דרשו שהשינויים יכללו גם אותו.
