מרוב גז מדמיע לא רואים את הדמוקרטיה

מחאת תלמידי תיכון בפריז, אוקטובר 2026 | Photo by ZUMA PRESS WIRE via REUTERS

במשך שלושה שבועות מגיעות מ"מחאת התיכונים" בצרפת בעיקר תמונות של פחים בוערים, שוטרים מפזרים הפגנות באלימות וצעירים זורעים הרס ברחובות. הכול התחיל בתיכון אחד בפרבר של פריז, שתלמידיו חסמו את שעריו בגלל מורים חסרים שאין להם מחליפים, כיתות צפופות ושירותים מתפוררים. משם, צמח האירוע הזה לממדים מבהילים: כמעט 900 תיכונים מושבתים ביום אחד, מאות אלפי מפגינים ויותר מ-5,000 עצורים, רובם קטינים. הממשלה מאשימה את השמאל הקיצוני בליבוי המהומות, והאופוזיציה מאשימה את המשטרה באלימות.

אבל מאחורי המחסומים והתמונות שפתחו מהדורות, התנהל דיון שכמעט לא קיבל כותרות: האם מערכת החינוך מלמדת צעירים לא רק מהי דמוקרטיה, אלא גם כיצד פועלים בתוכה ומשפיעים עליה?

בעקבות המהומות, פרסם ראש ממשלת צרפת, סבסטיאן לקורנו, מכתב לשריו ובו הגדיר חמישה תחומי פעולה. אחד מהם נקרא "הדמוקרטיה התיכונית". הסעיף הזה אמנם מצומצם למדי, אבל הוא עדיין כולל 3 רכיבים משמעותיים: בכל תיכון צרפתי פועלת מועצת תלמידים נבחרת, שמעמדה מייעץ בלבד. לקורנו דרש שכל הצעה שעולה ממועצות התלמידים בתיכונים תקבל תשובה מנומקת, ואם הוחלט לאמצה – גם מועד ביצוע. ההצעה שלו לא משנה את הסמכויות של מועצות התלמידים, אבל היא מחייבת את המערכת להתייחס אליהן ברצינות. התוכנית שלו מציעה גם שבפרויקטים מסוימים מועצות התלמידים יקבלו מקום גדול יותר בקביעת המדיניות, ופתח פלטפורמת היוועצות מקוונת שבה כל תלמיד ותלמידה בצרפת יכולים לענות על שתי שאלות: מהם הקשיים שלך במערכת החינוך, ומהן הציפיות שלך ממנה.

ארגוני התלמידים והסטודנטים השיבו בעשרה "צעדי חירום" משלהם. הם דרשו יותר מושבים לתלמידים במועצות המנהלים של התיכונים – הגוף שמקבל את ההחלטות בפועל; בחירות לפי רשימות למועצות התלמידים בבתי הספר ולמועצות האזוריות, שיאפשרו מעבר מבחירת מועמדים בודדים לבחירה בין רשימות מאורגנות; ושהיעדרויות בשל השתתפות במחאה לא יירשמו והמשתתפים לא ייענשו, כדי להבטיח את חופש הביטוי וההתארגנות של הצעירים. במילים אחרות, הם דורשים להכיר במחאה כצורה לגיטימית של השתתפות אזרחית.

ההבדל בין שתי העמדות לא רב, אך מהותי. הממשלה הצרפתית מציעה דרכים להקשיב לתלמידים טוב יותר; התלמידים מבקשים כוח רב יותר להשפיע. ועדיין – שני הצדדים מתווכחים על השאלה מי יושב ליד השולחן, ולא על השאלה כיצד מלמדים לשבת ליד השולחן. המחאה מעלה שאלה שחורגת מגבולות מערכת החינוך הצרפתית: מה נדרש כדי להפוך את הרצון להשמיע קול ועמדה, ליכולת להשפיע על המציאות?

ערב הבחירות, השאלה הזאת רלוונטית במיוחד לישראל. מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה בקרב מצביעים לראשונה מעלה מתח דומה: רובם המכריע מתכוונים להצביע ומאמינים שלקולם יש משמעות, אבל יותר ממחציתם אינם סומכים על פוליטיקאים, ורוב מובהק תיארו את עצמם כמי שאינם משתתפים בכל פעילות פוליטית שהיא. כ-640 אלף צעירים וצעירות יגיעו לקלפי עם אותו פער: רצון עז להשפיע ולשנות ומחסור עמוק בהבנה או בניסיון כיצד לעשות זאת.

את הפער הזה אי אפשר לסגור ביום הבחירות לבדו, אלא רק לאורך שנים, ומערכת החינוך היא המקום הטבעי לכך. לא בעוד שיעור אזרחות שעוסק במבנה הכנסת, אלא בהתנסות. היכולת להיות אזרחים פעילים נבנית ביכולת להבין מה עומד על הפרק, לבחון את המידע, לדרוש תשובות מנבחרי הציבור ולהמשיך לפעול גם לאחר ספירת הקולות. נציגת מועצת תלמידים שמגישה הצעה למועצת העיר ומקבלת תשובה מנומקת, לומדת כיצד החלטות מתקבלות, אילו שיקולים מתחרים זה בזה, ואיך ממשיכים לפעול ולהשפיע גם כשהתשובה שלילית. כיתה שמנסה לשכנע את העירייה להציב מעבר חצייה ליד בית הספר, לומדת שכדי להשיג השפעה צריך להציג נתונים מאומתים ולגייס בעלי ברית.

דור שרוצה שישמעו אותו צריך ללמוד גם להקשיב. השפעה אמתית אינה נולדת מהרמת קול, אלא מהיכולת לשאול שאלה טובה, להבין עמדה מנוגדת ולמצוא שותפים גם בקרב מי שחושבים אחרת. מי שלמד בבית הספר להציג את עמדת היריב לפני שהוא מפריך אותה, מגיע לקלפי, וגם לוויכוח הציבורי, מוכן יותר.

המיומנות שמלמדת איך לשבת ליד שולחן מקבלי ההחלטות, ולא רק הוויכוח על מי יושב לידו, היא שהופכת צעירים לשותפים בעיצוב עתידם. התלמידים בצרפת מזכירים לנו מה קורה כשהמיומנות הזאת חסרה; מצביעי הפעם הראשונה בישראל מזכירים לנו כמה חשוב שנבנה אותה אצלנו.