העלייה לקבר רחל היא לא רק אירוע דתי
תפילה בקבר רחל, אוקטובר 2026 | Photo by Chaim Goldberg/Flash90
בי"א בחשוון, יום פטירת רחל אמנו על פי המסורת היהודית, צפויים כמדי שנה להגיע אלפים לקבר רחל שבמבואות בית לחם. עבור רבים זו תהיה עוד תחנה מוכרת בלוח השנה הדתי: תפילה ובקשה, קריאת תהילים ופנייה אל דמותה של רחל המקראית כאם המלווה את בניה בצרתם. העלייה ההמונית לקבר רחל היא הזדמנות להתבונן בתופעה הרחבה של עלייה לקברי צדיקים ולבחון את מקומה בחברה הישראלית, וכן לבחון מדוע קבר רחל מושך אליו דפוס מסוים של מבקרים ושל חוויה דתית.
הנתונים עליהם נשענו כאן לקוחים מסקר שנערך בספטמבר 2024 במסגרת דו־שנתון דת ומדינה של המכון הישראלי לדמוקרטיה (פינקלשטיין, גולדברג, רביצקי טור-פז ופדן), באמצעות מרכז ויטרבי למחקרי דעת קהל ומדיניות. הסקר כלל מדגם מייצג של 1,001 יהודים ויהודיות אזרחי ישראל מעל גיל 18, ונבדקו בו בין היתר דפוסי ביקור במקומות קדושים, ובהם קבר רחל וקבר הרשב"י במירון.
הממצא הראשון הוא שהעלייה לקבר רחל רחוקה מלהיות תופעה שולית. 49% מהיהודים בישראל דיווחו כי ביקרו בקבר רחל לפחות פעם אחת בחייהם, וכ-13% מהם נוהגים לבקר בו לפחות פעם בשנה. בקרב הציבור החרדי השיעורים גבוהים במיוחד: 95% מהחרדים במדגם ביקרו במקום לפחות פעם אחת, וכ־65% מהם הינם "מבקרים מתמידים" באתר, כלומר פוקדים את הקבר לפחות פעם בשנה. גם בקרב דתיים־לאומיים מדובר בתופעה רחבה מאוד: 84% ביקרו במקום לפחות פעם אחת בחייהם וכ־24% מבקרים בו לפחות אחת לשנה.
אבל קבר רחל מעניין לא רק בגלל היקף הביקור בו, אלא בגלל האופי החברתי והסמלי של העלייה אליו. את האופי החברתי הזה נדגים על ידי השוואה לדפוס הביקור בקבר הרשב"י במירון והאוכלוסייה הפוקדת אותו. 57% מהיהודים בישראל ביקרו בקבר הרשב"י לפחות פעם אחת, ו־19% הם מבקרים מתמידים. לצד הפער בהיקף, אני רוצה לטעון כי יש גם הבדל באופי החוויה הדתית בכל אחד מהמקומות.
קבר הרשב"י מזוהה בעיקר עם דמות גברית, קבלית ומיסטית, ועם פולחן פומבי וקולקטיבי: הדלקת מדורות, מוזיקה ושירה, ריקודים והתכנסות המונית. קבר רחל, לעומתו, קשור לדמות נשית, אימהית ומגוננת. הפולחן בקבר רחל הוא ברובו אישי, אינטימי ורגשי: תפילה, בכי, תחנונים ובקשות הקשורות, בין היתר, למשפחה, לפריון, לילדים ולמצבי מצוקה. הספרות האנתרופולוגית על האתר מצביעה כבר שנים על הזיקה הזאת בין רחל כדמות אימהית לבין נוכחות נשית משמעותית במקום.
גם הנתונים הכמותיים של הסקר מתיישבים בזהירות עם התמונה הזו. בקרב "המבקרים המתמידים" שמגיעים למקום כמה פעמים בשנה ניכרת נוכחות נשית מעט גבוהה יותר. זהו דפוס הפוך מזה שמצאנו במירון, שם בקרב המבקרים המתמידים ניכרת נוכחות גברית גבוהה יותר. הפערים קטנים ואינם עומדים לבדם כבסיס לקביעה סטטיסטית, אבל הם מעניינים במיוחד כשהם מצטרפים לידע האתנוגרפי על שני המקומות.
ההבדל הזה עשוי להצביע על נקודה רחבה יותר: העלייה לקבר משקפת לא רק אמונה או השתייכות מגזרית. היא גם סגנון נוכחות. יש דתיות המתרחשת בקול, בקהל, בתנועה, בשירה ובאירוע המוני; ויש דתיות המתרחשת בדממה, בבכי, בתפילה פרטית ובפנייה אינטימית. קבר רחל מגלם במידה רבה את הסוג השני. אולי משום כך הוא מוסיף למשוך אליו שוב ושוב אנשים שמגיעים לא רק כדי "לבקר באתר קדוש". הם מגיעים כדי לעשות משהו עם הכאב, עם החרדה, עם התקווה ועם האחריות המשפחתית. דמותה של רחל המקראית מאפשרת למסגר חוויות כאלה בשפה דתית מוכרת: אם שמבקשת על בניה, אישה שסובלת, מגוננת ומתפללת.
לקראת י"א בחשוון, כששוב יתמלא המקום במתפללים ובמתפללות, כדאי לראות בעלייה לקבר רחל יותר מאירוע מחזורי בעל אופי מסורתי. זהו רגע שבו אפשר לראות כיצד דתיות עממית ממשיכה לפעול בחברה הישראלית לא רק דרך הלכה, מוסדות או זהויות מגזריות, אלא גם דרך מרחב, גוף, רגש וזיכרון. כך, קבר רחל אינו רק אתר הנצחה לדמות מקראית. הוא גם מרחב חברתי חי. ובמובן הזה, מי שמבקש להבין משהו על הדתיות הישראלית העכשווית, על מקומן של נשים בתוכה, ועל האופן שבו משפחה, כאב ותקווה מקבלים צורה דתית כדאי שיסתכל בי"א בחשוון גם באופן הזה.
הממצאים שהובאו כאן יראו אור במאמר שכתבנו יחד, תהילה גאדו ואריאל פינקלשטיין – חוקרים במרכז לחברה משותפת במכון הישראלי לדמוקרטיה, בו השווינו בין דפוסי העלייה לקבר הרשב"י במירון של אזרחי ישראל היהודים לבין דפוסי עלייתם לקבר רחל. המאמר המלא יפורסם בקרוב בגיליון 5 של כתב העת "ארצות הגליל".
