הפילוסוף הפוליטי שידע שפייסבוק מסוכנת עוד לפני שקמה
לרגל כנס הדמוקרטיה השנתי ע"ש פרופ' ירון אזרחי שמתקיים השבוע במכון, חזרה עמיתת המכון הבכירה ד"ר דנה בלאנדר לדברים שפרסם לפני למעלה מעשרים שנה בנוגע למדיניות התקשורת בישראל, וגילתה שמשנתו הפילוסופית-פוליטית לא רק עמדה במבחן הזמן, אלא גם ניבאה את האתגרים שאנחנו מתמודדים עמם כיום
"בדמוקרטיה של תחילת המאה ה-21 על הציבור להיות לא פחות ער מאשר במדינות לא דמוקרטיות ביחס להצטברות מוקדי כוח סמויים המאיימים על חירותו. יתר על כן, דווקא בשל האתוס של שקיפות ופומביות יש לשים לב לשיטות המתוחכמות שבאמצעותן מראית עין של שקיפות ופומביות מסווה תהליכים הנעלמים מעיני הציבור. תיאטרליות של שקיפות הבאה להסתיר מציאות לא נוחה היא אסטרטגיה של הונאה הפועלת באמצעות אשליה, ולכן לעתים היא אפילו יעילה ומסוכנת יותר מסודיות מוצהרת שתמיד צפויה לגילוי".
דברים אלה נכתבו על ידי פרופ' ירון אזרחי בשנת 2000 במאמר ב"העין השביעית" שעסק במדיניות התקשורת בישראל. אך בדיעבד, קריאה של הדברים למעלה מעשרים שנים אחרי, מבהירה עד כמה הפילוסופיה הפוליטית של אזרחי עומדת במבחן הזמן, ואף מנבאת במובן מסוים את ההתפתחויות. אזרחי, בדומה לפילוסוף הצרפתי ז'ן-ז'ק רוסו, עמד על הפער שבין מראית העין ואמיתו של דבר. הוא זיהה את היכולת להשתמש לרעה בשקיפות ובמידע הגלוי. על אף שאזרחי כתב את הדברים טרם עידן פייסבוק (שהוקמה באופן רשמי רק ב-2004) ניתן לקרוא אותם כמצביעים על האיום על חירותו של האינדיבידואל, איום הטמון בכל מופע של ריכוז כוח, גם אם הוא מוסווה היטב בגלימה של חירות. מדבריו של אזרחי עולה, שיש לחשוד בשקיפות הפייסבוקית, דווקא בשל היומרה של הרשת החברתית לחשיפת הפייס, הפנים. החירות של הרשתות החברתיות לא זו בלבד שהיא מדומה, אלא היא עשויה להיות מופעלת נגדנו. אם להשתמש בדימויו של רוסו, הרשתות החברתיות והמרחב האינטרנטי יוצרים מראית-עין של קדמה וחירות ולמעשה הם משעבדים את האדם ו"זורים זרי פרחים על שלשלאות-הברזל".
רעיונותיו של אזרחי הקדימו את זמנם לא רק בתחום המדיה, אלא גם ביחס לקשרים שבין המדע והפוליטיקה. מצד אחד, אזרחי הראה במחקריו כיצד החשיבה המדעית עיצבה את תפיסת העובדות והאמת שעליהם נשענה הנאורות. הוא הצביע על האנלוגיה בין האופן שבו מדענים כרוברט בויל עיצבו את הפרדיגמה המדעית ואת דרך ההוכחה המדעית כמבחן לאמיתות השערות מדעיות.
אך בה בעת אזרחי גילה גילוי ביחס לזיקה שבין המדע והפוליטיקה, שבעיניו היה מהפכה של ממש, כפי שהוא מתאר זאת: "למעשה, התברר לי, והיה בכך משום תגלית ברמת הארה כה גדולה, עד שבעקבותיה כתבתי ספר שלם - שהמדע הוא מקור לסמכות בפוליטיקה יותר משהוא מקור לידע; התברר לי שהפוליטיקאים מגלים יכולת מופלאה להשתמש לצורכיהם בסמכות של המדע תוך כדי הזנחת הידע המדעי עצמו." גם דבריו אלה יפים לימים אלה של מגפה עולמית, שבהם אנו רואים מגוון שימושים במדע לצרכים פוליטיים. כפי שניסח זאת אזרחי בכתב היד האחרון שלו השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא "האם הדמוקרטיה יכולה לשרוד את מהפכות התקשורת, הגלובליזציה וירידת סמכותו התרבותית-חברתית של המדע?" לכאורה, מגפת הקורונה, לפחות לעת עתה, חיזקה את מעמדו של המדע, בפרט בקרב הדמוקרטיות הליברליות. אולם במקביל חשפה המגיפה וההתמודדות עימה את האופן שבו מנהיגים פופוליסטיים משתלחים במדע, וטווים תיאוריות קונספירטיביות שלהן כוח משיכה בקרב חלק מהאזרחים. אי הוודאות שיצרה הקורונה חשפה לעיני כל גם את האנטומיה של תהליכי קבלת ההחלטות, והוכיחה כי על אף שמדובר בעובדות, ניתן לפרש אותן בדרכים שונות, ואף לעשות בהן שימוש לצרכים פוליטיים. סוגית הגבלת הזכות להפגין בזמן מחאת בלפור היא דוגמא לכך, וכמוה גם ההרשאה לאיכון אזרחים על ידי השב"כ.
במונחים שהציע אזרחי לאבחון המציאות הפוליטית ניתן לומר שמהפכת הרשתות החברתיות ובמידה רבה גם מגפת הקורונה השפיעו שתיהן על מה שהוא כינה הדימיוּן הדמוקרטי: אוסף הפיקציות ההכרחיות לקיומה של הדמוקרטיה. הרשתות החברתיות לימדו אותנו האזרחים שמה שנראה כמו חירות הוא מתכון לשעבוד מסוכן, והקורונה הבהירה לנו את הקלות הבלתי נסבלת שבה נסוגים ערכים ועקרונות דמוקרטיים בפני מציאות של שעת משבר.
עם זאת, אזרחי לא היה פסימי בקשר לעתידה של הדמוקרטיה. האופן בו הוא תיאר את הדמוקרטיה מאפשר לנו האזרחים לפתח ציפיות מציאותיות ממנה: "דמוקרטיה היא שיטה פוליטית שאינה סובלת הגמוניה אידאולוגית, ולכן מעודדת כל פרט וכל קבוצה לקדם את חלומם על החברה הרצויה בדרכי שלום. אך כמובן שבשל ריבוי החלומות ופיזור הכוח הפוליטי בדמוקרטיה, שום אדם או קבוצה אינם יכולים לצפות שחלומם יתגשם. הדמוקרטיה כמשטר וכתרבות פוליטית היא, אם כן, במידה רבה משטר קשה מהבחינה הפסיכולוגית, מפני שהיא כולאת את האזרח במצב מתמיד של פער בין אידאלים של חופש שוויון וסולידריות אזרחית חוצת זהויות אתניות, דתיות ופוליטיות ובין המציאות הפוליטית העכשווית".
אזרחי ניסח אפוא את הזכות של כל אחד ואחת, ושל כל קבוצה וקבוצה לחלום את החלום שלה, אך גם העניק לנו ניר לקמוס לבחון האם אנחנו חיים בדמוקרטיה – אם החלום שלנו התגשם, סימן שקבוצה אחרת או פרטים אחרים נפגעו, הוגבלו או שהסדר הפוליטי נכפה עליהם. הוא גם ניסח בכך את המצב הרגשי המאפיין את הדמוקרטיה: אי נחת תמידית. לכן, חזר ואמר אזרחי – הדמוקרטיה היא בגדר הבטחה, שאיפה, שאי מימושה המושלם הוא ההוכחה לקיומה.