איפה היינו כשרצחו את ראש הממשלה
תל אביב, נובמבר 1997 | Photo by REUTERS
כל מי שכבר עמדו על דעתם ב-4 בנובמבר 1995, זוכרים בדיוק היכן היו ברגע שהגיעה אליהם הבשורה על דבר הירצחו של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין. היה זה אחד מאותם רגעים עמוסים "הבזקי זיכרון" שמחלקים את הזמן ל"לפני" ול"אחרי", ואשר בעת התרחשותם רק מתחילה לחלחל ההבנה שמדובר ברגע היסטורי, שעוד נחזור אליו בתודעתנו שוב ושוב. ייחודו של רגע מעצב כזה הוא בכך שיש בו כדי לערער ולשנות את החשיבה שלנו על המתרחש סביבנו. דבר שלא סברנו שיכול לקרות קם והיה למציאות, ואנחנו נדרשים להתאים את אופן ההתבוננות שלנו ולתקף מחדש תפיסות והשקפות עולם. אמיל פקנהיים כותב על אירועי מפנה, פרשות דרכים, המחייבות בחינה מחודשת של חוויות השורש. כזו הייתה ההכרה שפקדה אותנו לפני 31 שנים, שרצח פוליטי של ראש ממשלה מכהן אינו נטוע רק בסיפורי אימה על גדליה בן אחיקם, יוליוס קיסר, לינקולן, קנדי, סאדאת ואינדירה גנדי מזמנים או מארצות רחוקות, אלא הוא ריאליה מקומית ועכשווית. "לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְכֹל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָים" (איכה ד 12). זו הייתה ההודאה בכך שהקיטוב האידיאולוגי והרגשי בישראל חצה קווים אדומים. אולי צריכים היינו לצפות זאת עוד לפני הרצח. אבל לא עשינו זאת. לאחריו לא ניתן עוד להביט על החברה הישראלית באותו האופן או להחיל עליה תקוות ואשליות שווא. חוויית השורש הישראלית השתנתה.
ישנו מספר מוגבל של אירועים משני הכרה מסוג זה, שחווינו כאן מאז ימי ערש לידתה של המדינה. חלקם טרגדיות ואסונות שלא שיווינו בנפשנו, כמו ההפתעה והמחיר של מלחמת יום הכיפורים ו-7 באוקטובר חמישים שנה לאחר מכן. ישנם גם אירועים חיוביים, שיש בהם בשורה, תקווה או תיקון – "היינו כחולמים" - אולם גם הם היו בלתי צפויים, מהפכניים ומשני תודעה. כך לדוגמה ההכרה הבינלאומית על הקמת מדינה יהודית בכ"ט בנובמבר 1947, הבאת הפושע הנאצי אדולף אייכמן לדין בישראל ב-1961, שחרור הכותל המערבי, ביקור אנואר סאדאת שפתח אפשרויות של שלום עִם מדינות ערב, וגם אירועים גלובליים כמו צעידת האדם על הירח, נפילת חומת ברלין ובחירתו של אפרו-אמריקני לנשיאות ארצות הברית לראשונה.
הלורד הרב יונתן זקס, מי שהיה רבה הראשי של בריטניה, כתב שיהדות היא מחאה נגד העולם כפי שהוא, בשם העולם כפי שהוא צריך להיות. כלומר, היכולת להמשיך ולצייר תמונת עתיד אחרת, טובה יותר, מהפכנית, שקשה לדמיינה. להתבונן במשקפיים דו-מוקדיים על התוכנית האדריכלית במקביל להתבוססות בבוץ של אתר הבנייה. הבטחה ליציאת מצרים גם מתוך מוסרות העבדות. הבטחה לגאולה גם בעומק הגלות. ההיפוך הטרגי הוא שההיסטוריה המתדפקת בדלת אינה תמיד הגאולה המובטחת. גם מה שלא העזנו לדמיין לרעה עלול להתממש ולהסיג אותנו לאחור – כפי שלמדנו ב-4 בנובמבר וב-7 באוקטובר.
בשבוע הקרוב נצא לבחור בקלפי את תמונת העתיד של ישראל. האדם המודרני יודע להתמודד טוב יותר מהאדם הקדמון עם כוחות הטבע, אולם גם הוא נשלט ברוב תחומי חייו על ידי מדינות ותאגידי ענק, חושש מאסונות וממעשי טרור ולרוב אינו ריבוני ועצמאי לנהל את עולמו. הבחירות הן הזדמנות חריגה להשפיע על המציאות. האם הבחירות בישראל 2026 יהפכו גם הן לרגע משנה תודעה? האם יצטרפו לרשימת האירועים שמחייבים תיקוף מחודש של ערכים, השקפות ויחסי גומלין? האם נצליח לחשוב מחוץ לקופסה? לפרוץ את הגבולות הקשיחים של מפת המציאות אל מצפן עתידי של תקווה ותיקון?
ישראל עומדת על פרשת דרכים ושואלת עצמה "אֵי זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ בָהּ" (ירמיהו ו 16). בפנינו אתגרים רבים ומגוונים ולכל אחד תמונות עתיד מיוחלת משלו. המשימה המשותפת היא לדמיין עתיד טוב יותר ואז לפעול להשגתו, מבלי שהחלומות והציפיות יוגבלו על ידי הניסיון. או כפי שניסח זאת יצחק רבין: "קַיְּמוּ אֶת אֲשֶׁר רָאוּי לְקַיֵּם, שַׁנּוּ אֶת אֲשֵֶׁר רָאוּי לְשַנּוֹת" (1994).
