על עסקאות להחזרת גופות חיילים
יש לנו אחריות כלפי חיילים שאנחנו שולחים לשדה הקרב, אבל היא איננה מוחלטת. אם הם נפלו בשבי, והמחיר של חילוצם גבוה מדי, יתכן שלא נוכל לסייע; קל וחומר אם הם נהרגו וגופותיהם מוחזקות בידי האויב
לאחרונה, בעקבות מבצע צוק איתן, התעוררה השאלה מה מדינת ישראל צריכה לעשות כדי להשיב את שרידי גופותיהם של חיילי צה"ל שמצויים אצלם. הנחת העבודה של צה"ל, וככל שאני מבין גם של המשפחות, היא שהחיילים אינם עוד בין החיים. בהיעדר ראיות אחרות, גם אני אקבל הנחה זו. למרות שהחיילים אינם בין החיים, רבים סבורים שצריך להפעיל לחץ על חמאס, בעיקר באמצעות מַקֵּל, ואולי גם באמצעות גזר, כדי שישיבו את שרידי הגופות ויאפשרו להביאם לקבר ישראל. אלה הסבורים שישראל אינה פועלת בנחישות מספיקה בעניין הזה סבורים שהיא מפרה את חובתה כלפי חיילים שמסרו נפשם על הגנת המדינה, ומפנה עורף למשפחות.
הלב נקרע מִצער על אובדן החיילים ובוכה עם המשפחות את אובדנם. למרות זאת, קשה להימנע מכמה מחשבות ביקורתיות על הציפייה הנ"ל לפעול בנחישות "כדי להשיב את הבנים הביתה".
ראשית, למרבה הטרגדיה, הבנים כבר לא קיימים. חייהם נקטפו בקרב, ומרגע שכך קרה הם חדלו להתקיים. הגופות אינן הבנים שלנו; הן מה שנותר מהם לאחר שאלה נפרדו מהעולם. מבחינה מטאפיסית, האדם המת איננו מצב צבירה אחר כביכול של האדם החי, כאילו אותו אדם היה קודם במצב של חַי, ואחרי שהוא נהרג הוא במצב של מֵת. השפה מטעה אותנו: כאשר אדם מת, הוא חדל להתקיים. זה בדיוק מה שכל כך נורא במוות, החידלון המוחלט שהוא גוזר על החיים שלנו, על התקוות, התכניות, השאיפות, האהבות. גם מי שמאמין שבני אדם ממשיכים להתקיים אחרי המוות, ודאי לא סבור שהם ממשיכים להתקיים בתוך הקבר בעוד גופם הולך ונרקב. לכן את הבנים איננו יכולים עוד להשיב הביתה.
בכך אין להכחיש שיש חובה מוסרית לנהוג כבוד במת, שמוטב להבינה ככבוד לאדם החי. ניתן לכבד בני אדם או לפגוע בהם גם כאשר פעולת הפגיעה או הכיבוד מתבצעת הרחק מן האדם שבו פוגעים; אני יכול להעליב אדם שנמצא בקצה השני של כדור הארץ. באותו אופן אפשר לפגוע או לכבד אדם בהיעדר חפיפה זמנית בין פעולת הפגיעה או הכיבוד לבין קיומו של אותו אדם; אני יכול לפגוע בו בכך שאפֵר את הצוואה שהוא הפקיד בידי רגע לפני מותו. כאשר מתרשלים בהבאת אדם לקבורה, יש בכך ביטוי של חוסר כבוד כלפיו. לעומת זאת, כאשר אין רשלנות כזאת, וכאשר הגופה מונחת במקום אחר, קשה לדבר על חוסר כבוד המבוטא כלפיה.
אני לא מזלזל ברצון העז של המשפחות להביא את גופות יקיריהם לקבורה בארץ, ולאפשר למֵתים להיאסף עם אבותיהם ועם קהילתם. אבל כאשר מפנימים שהבנים כבר לא ישובו, יש לכך השלכה על הציפיות מהמדינה. אחרי הטראומה של עסקת שליט, לא נראה לי שאיש מעלה על דעתו לשחרר מחבלים כדי לקדם עסקה כזאת. שיטת המקל – שלילת ביקורי משפחות או תנאים אחרים לאסירי חמאס – עלולה לגרום להסלמה שסופה מי ישורנה. הסיכוי שחמאס יתרכך בגלל צעדים כאלה נראה נמוך מאוד. כך שלא ברור שיש צעדים ממשיים שניתן לנקוט בהם, שיהיו באחת גם אפקטיביים וגם ביטוי לאיזון ראוי בין הערכים שעל הפרק.
יש הטוענים שחובה עלינו לקחת סיכונים כדי להביא את גופות חיילינו לקבר ישראל מכוח המחויבות שלנו כחברה לחיילים. העובדה ששלחנו אותם למשימות מסוכנות מחייבת אותנו לעשות "כל מה שנדרש" להחזיר אותם הביתה. אבל אפילו לגבי חילוץ פצועים אנחנו מצפים מחיילים ומפקדים בשטח להפעיל שיקול דעת ולא לסכן את חייהם של כל לוחמי המחלקה כדי לנסות לחלץ פצוע. יש לנו אחריות כלפי חיילים שאנחנו שולחים לשדה הקרב, אבל היא איננה מוחלטת. אם הם נפלו בשבי, והמחיר של חילוצם גבוה מדי, יתכן שלא נוכל לסייע; קל וחומר אם הם נהרגו וגופותיהם מוחזקות בידי האויב.
טענה אחרת היא שאי-היחלצות לטובת חילוץ הגופות תגרור דמורליזציה בקרב הכוחות הלוחמים, ואולי אף תָניא חיילים מלצאת לקרב בגלל המחשבה שאם יאונה להם רע המדינה לא "תעשה הכול" עבורם. נראה לי ששני החששות מוגזמים. בכל מקרה הם נראים לי פחות מטרידים מהחשש שהצעדים שיינקטו כדי להביא להשבת הגופות יגרמו להסלמה ואולי אף לאבידות נוספות.
אני מאוד מקווה שתימצא דרך להחזיר את שרידי הגופות של חיילינו לקבורה בישראל. הסירוב של חמאס לעשות זאת הוא אכזרי ובלתי-אנושי. אילו הייתי במקום המשפחות, אין לי מושג איך הייתי מגיב. ובכל זאת, דומני שהדרך של מקבלי ההחלטות לחשוב על הסוגיה צריכה להיות ברוח העקרונות שציינתי לעיל.
וּבִלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה ה' אלוהים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים.
דני סטטמן הוא פרופסור לפילוסופיה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה.