הדרך לתיקון שיטת הבחירות: תפיסות וידע של מובילי דעת קהל בישראל

רקע

לשיטת הבחירות לפרלמנט חשיבות דמוקרטית ראשונה במעלה בכך שהיא החוליה הראשונה והקריטית ב"שרשרת הייצוג". כל שיטת בחירות מתרגמת את העדפות האזרחים בדרך אחרת, ומספקת תמריצים שונים להתנהגות של הפוליטיקאים בפעולת הייצוג של הבוחרים. תמריצים אלו משפיעים בסופו של דבר על מימוש ערכים דמוקרטיים בידי נבחרי הציבור, כמו היענותיות (responsiveness), ייצוגיות (representativeness), ואחריותיות (accountability). נוסף על כך, לשיטת הבחירות השפעה הן על הדרך שבה פועלת המערכת הפוליטית — סוג מערכת המפלגות, דפוסי הקמת ממשלות, תחזוקתן ופיזורן — והן על התנהגות הבוחרים והנבחרים. חוקרים במכון הישראלי לדמוקרטיה הציעו כמה פעמים בעבר לקדם רפורמה שכוללת הוספת רכיב אזורי ורכיב אישי בשיטת הבחירות, ודומה כי אימוץ רפורמה כזו הפך לדחוף יותר בעת כתיבת שורות אלו. על כן בוחן מחקר זה את עמדות מובילי דעת קהל בנושא.

מאז הקמת מדינת ישראל, שיטת הבחירות לכנסת נותרה על כנה ללא שינוי מהותי, פרט לתיקונים קלים יחסית, ובהם העלאות של אחוז החסימה ושינוי נוסחת חלוקת העודפים. לעומת שיטת הבחירות, נעשו במשך השנים שינויים ניכרים במוסדות פוליטיים אחרים. לדוגמה, בשנות ה־90 שיטת המשטר הפרלמנטרית שונתה עם אימוץ הבחירה הישירה לראשות הממשלה, ובהמשך הושבה על כנה כשהתבררו השלכותיה ההרסניות על המערכת הפוליטית. בהשוואה למדינות אחרות, שיטת הבחירות בישראל היא "קיצונית" בכך שהיא נעדרת הן רכיב אישי, כלומר המפלגות הן אלו שקובעות בלעדית את זהות המועמדים הנבחרים לכנסת ללא מתן אפשרות לבוחרים להשפיע על איוש חברי הכנסת הנבחרים, והן רכיב אזורי, כלומר כל המדינה משמשת מחוז בחירה אחד שבו נבחרים 120 חברי כנסת, ואין חלוקה למחוזות בחירה. למאפיינים חריגים אלו השלכות שליליות על מערך האיזונים והבלמים, ועל מימוש ערכים דמוקרטיים כמו ייצוגיות, אחריותיות, היענותיות והשתתפות.

ממצאים

מהתשובות על השאלות שנשאלו בראיונות עולות תובנות רבות, ואלו הן העיקריות:

(1) יש פתיחות מצד אליטות שונות לדון ואף לתמוך בקידום רפורמה. זיהינו שאף שהנושא של תיקון שיטת הבחירות אינו עומד בראש סדר העדיפויות של רוב מובילי דעת הקהל, רובם מגלים נכונות לדון בו ואף לתמוך במהלך אשר יתקן את שיטת הבחירות על ידי אימוץ רכיבים אישיים (שאף נתפסים לעיתים כמענה לכשלי שיטת הפריימריז), ואפילו אזוריים. אלה אוזכרו כרכיבים מרכזיים בשינוי הרצוי בידי מרואיינים רבים, כולל אזכור מפורש של רעיון שמקודם בשנים האחרונות של אימוץ שיטת ״פתק פתוח למחצה״. לצד זה ניכר כי רבים מהמרואיינים מייחסים חשיבות לשימור רכיב הייצוגיות בשיטת הבחירות. אם מעוניינים בתיקון השיטה, חשוב לשלב בה רכיב אזורי ורכיב אישי, אך לשמר ככל הניתן גם את הרכיב היחסי. ניכר כי רבים מהמרואיינים סבורים שאם יושקע המאמץ הנדרש וינוצלו חלונות הזדמנות שדרכם ניתן לקדם את הרפורמה, יש סיכוי לקדמה על אף הכוחות המבקשים לשמר את המצב הקיים ולהגן עליו. קיימת ביקורת רבה על תפקוד המערכת הפוליטית, והגם שהיא אינה ממוקדת אפשר בכל זאת לתעל אותה לטובת תיקון מושכל והוגן של שיטת הבחירות.

(2) אפשר לזהות את החסמים העיקריים בפני שינוי שיטת הבחירות בישראל. בחנו בעיקר את התפיסות לגבי חסמי הפוליטיקה הקואליציונית והאינטרסים של הפוליטיקאים המכהנים, אשר אכן זוהו בידי הנשאלים כמכשולים לקידום רפורמות. עם זאת, חלק מן המרואיינים חשבו שניתן להתגבר על חסמים אלו ואף הציעו דרכים לעשות זאת, כולל גיוס תמיכת הציבור ברפורמה שכזו. הנשאלים זיהו במיוחד אינטרס של ראשי המפלגות המכהנים (וביניהם במיוחד מי שבשלטון), להגן על שיטת הבחירות הקיימת שבזכותה הצליחו להיבחר ולתפוס מקום מרכזי בפוליטיקה. לאור זאת, היו מרואיינים שחשבו שתיקון שיטת הבחירות אפשרי מפני שהשיטה אינה משרתת את רוב הפוליטיקאים, אלא רק, או בעיקר, את ראשי המפלגות. בקרב חלק מן הנשאלים ניכרה שמרנות בסיסית המצדיקה את הסטטוס־קוו והיעדר שינוי בשיטה. גם ניסיון הבחירה הישירה — אף שהיה בעיקרו שינוי בשיטת המשטר ולא בשיטת הבחירות — משמש "תמרור אזהרה" בקרב מובילי דעת הקהל מפני רפורמות פוליטיות עתידיות.

(3) ניכר מחסור רב בידע בסיסי לגבי שיטת הבחירות. מחסור זה מתבטא תחילה ביכולת לזהות מהי בעצם שיטת הבחירות מתוך מכלול הרכיבים המוסדיים וכלה בבקיאות לגבי השלכותיה הפוליטיות. המרואיינים החזיקו בִשברי ידע שיוצרים תמונה חלקית, לעיתים מוטה ובלתי עקבית ברוב רובם של המקרים. במיוחד ניכרה נטייתם להשוואת יתר עם המקרה האמריקני שאינו רלוונטי לתיקוני שיטת הבחירות שעומדים על סדר היום בישראל. ההנחה שביסוד הגישה הרציונלית בחקר מדע המדינה, ולפיה בידי הפוליטיקאים יש ידע מספיק כדי לזהות את שיטת הבחירות שתשרת אותם באופן המיטבי, מופרכת פעם נוספת במחקר זה. בהינתן מצב זה, שבו הפוליטיקאים שמושפעים מהשיטה אינם בקיאים בה, קל וחומר שמרואיינים אחרים מהחברה האזרחית ואפילו ממכוני המחקר חסרים את הידע הפוליטי הנדרש בנושא זה, אף שהם מצוידים במודעות פוליטית גבוהה. היעדר ידע פוליטי דווקא עשוי לשמש קרקע פורייה לקידום מגוון רעיונות לתיקון שיטת הבחירות, אולם בד בבד הוא גם עלול להוביל לאימוץ רעיונות בלתי מבוססים מחקרית, הטומנים בחובם אפשרות להשלכות הרסניות עוד יותר על הפוליטיקה הישראלית.

(4) תפיסות על אודות הפרדיגמה המפלגתית והקבוצתית. אף על פי שהפוליטיקה הישראלית הפכה לפוליטיקה אישית, המתמקדת בעיקר בפוליטיקאים הבודדים אגב התעלמות ממפלגות או ממוסדות פוליטיים קבוצתיים אחרים, המרואיינים בכל זאת בחנו את שיטת הבחירות מנקודת מבט מפלגתית. ממצא זה יכול לעורר אופטימיות בכך שיש הבנה בקרב האליטה הפוליטית ששיטת הבחירות אכן צריכה לשרת מפלגות ואינטרסים רחבים ולא אישיים, אך היא גם יכולה לעורר פסימיות לגבי מידת הבנתם של מובילי דעת הקהל את המציאות הפוליטית הקיימת בישראל. מכל מקום, לא ברור אם תפיסה זו תסייע בקידום רפורמה שכוללת אימוץ רכיב אזורי ורכיב אישי או דווקא תוביל להתנגדות לה, הגם שיש בה רכיבים של ביזור עוצמה שצפויים לרסן את הפוליטיקה האישית הריכוזית.

המלצה

לאור הממצאים אנו מציעים לקדם הצעה מוסכמת ומושתתת ידע לרפורמה בשיטת הבחירות. לשיטתנו, הצעה זו צריכה לכלול שמירה על רמת יחסיות גבוהה תוך שילוב רכיבים אישיים ואזוריים. נתיב אפשרי לקידום הצעה שכזו תוך כדי התגברות על החסמים ועל הבעיות שזוהו יכול להיות אספת אזרחים או גוף שיורכב מאזרחים ומפוליטיקאים, כפי שנעשה בדיונים על תיקונים בשיטות בחירה במקומות שונים בעולם. כדי לתת מענה לבעיית הידע וההבנה של הנושא, גוף בלתי תלוי זה יידרש להיעזר במומחים ובמומחיות לנושא שיטת הבחירות מישראל ומהעולם. מומחים אלה יעניקו ידע מקצועי לאותו גוף שיאפשר למשתתפיו ללמוד את נושא שיטות הבחירה לעומקו ולעצב רפורמה בשיטת הבחירות שתהיה המתאימה ביותר לחברה הישראלית, בהתבסס על ידע מקצועי ועל הסכמות. כך תונח על סדר היום הציבורי בישראל הצעה מושכלת ומוסכמת לשינוי שיטת הבחירות, שתשקף הסכמה רחבה ושבבוא היום תוכל להיות מאומצת בידי הכנסת, ואולי אף להיות מאושררת במשאל עם.