דברי ראש הממשלה במושב המסכם

כמובן, סטנלי פישר נגיד בנק ישראל, אני ברגעי אשם, אני לוקח את האשמה על כך שהצעתי לך לבוא הנה. אתה עושה עבודה יוצאת מן הכלל, חשובה למשק הישראלי וגם על בנק ישראל עוד אדבר בסוף ההערות שלי. כמובן איציק כהן סגן שר האוצר, חברי הכנסת, חברת הכנסת רונית תירוש וחבר הכנסת רוברט אילטוב, שר האוצר לשעבר, בייגה שוחט וחבר הכנסת לשעבר אבו-וילן.

פרופסור מנואל טרכטנברג שהוביל בצורה יוצאת מן הכלל את המועצה הלאומית לכלכלה ועכשיו אני בטוח יעשה עבודה דומה בות"ת, פרופסור יוג'ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, הנכנס. ירום אריאב מנכ"ל האוצר, מנכ"ל משרד ראש הממשלה איל גבאי. אני מכיר כמעט את כולכם, במשך שנים ארוכות, עבדתי עם חלק מכם בתפקידים שונים וסביב נושאים שונים.

עם רבים מכם דנתי במהלך השנים על נושאים שאנחנו דנים בהם היום, וגם נושאים אחרים. העלתם פה מגוון של נושאים ואני אתייחס לפחות לחלק מהם בהמשך דבריי אבל אני רוצה להתחיל במה שאתה פתחת דוד (ברודט), אמרת קודם כל רפורמות, אכן קודם על רפורמות משום שהרפורמות בעצם מייצרות תחרותיות של המשק הישראלי והרפורמות, פירוש הדבר, הגדלת התחרותיות והגדלת התמורה למאמץ כלכלי.

המאמץ הכלכלי הפשוט ביותר, הקשה ביותר, הכבד ביותר שעושה משפחה בישראל או עושה אזרח בישראל הוא לקנות דירה. אין הוצאה כספית יותר גדולה לרוב הישראלים, לרוב האזרחים, מאשר לקנות דירה. במדינת ישראל הפעולה הזו היא מאוד מאוד קשה. קשה לבנות, קשה לתכנן. אנחנו בעשירון השלישי ברמת החיים, בהכנסה לנפש, אבל אנחנו במקום 120 בזמן הנדרש לבנות כאן משהו. לך תבנה מדינה אבל צריך לבנות מדינה. לצערי, קשה מאוד לבנות בישראל, קשה מאוד גם לקנות כי הדירות מאוד יקרות, קשה מאוד לשפץ, לך תסגור מרפסת, לך תבנה פה פרגולה, לך תרחיב, תוסיף חדר, זה בלתי אפשרי.

אני לא מדבר על דברים אחרים. לכן, הרפורמה הראשונה, הפשוטה ביותר זה לפשט את תהליך הבנייה, להביא להוזלת מחירי הדירות, לקצץ בבירוקרטיה הזו, לשחרר את האזרחים. זוג צעיר, חייל משתחרר, עולים חדשים וכלל אזרחי ישראל שיוכלו להרשות לעצמם דירות ולא למשכן את חייהם.

לכן אנחנו עושים שלושה דברים גדולים מאוד שמטרתם להביא לדיור זמין, זול ומהיר לעם ישראל אבל גם לצמצם פערים, משום שאם יש דבר אחד שהוא יוצר פערים זה אדם שיש לו אמצעים.
לעשירים יש דירות, יש להם בתים, אין להם שום בעיה, אבל הישראלי הממוצע, ואלה שמתחת לממוצע, יש להם בעיה ולכן זו גם סגירת פערים אדירה. ברגע שאדם הוא בעל נכס, בעל דירה, בעל רכוש, הוא גם מבחינה כלכלית אדם אחר.

אנחנו עושים שלושה דברים גדולים:

הדבר הראשון הוא רפורמה היסטורית בבירוקרטיה הזו שנקראת מינהל מקרקעי ישראל. אנחנו נעביר בעלות ל 800,000 אזרחי ישראל שהם חוכרי דירות, ונהפוך  אותם לבעלי דירות, הגיע הזמן לכך. אנחנו נצמצם את הבירוקרטיה התכנונית בתוך מינהל מקרקעי ישראל, אנחנו נעודד יזמות בפיתוח קרקעות, אבל קודם כל רפורמה במינהל מקרקעי ישראל.

הדבר השני יהיה רפורמה, שאנחנו נביא בקרוב, בוועדות התכנון והבנייה. זה דבר שהוא פשוט בלתי נסבל. אתם וודאי יודעים שההתנהלות הזו גורמת לכל מיני עיוותים, בעיות, עיכובים ועלויות. אנחנו נעשה רפורמה של שקיפות, פישוט וקיצור בוועדות התכנון והבניה שבישראל. היום, אני מצטער לומר: זה פשוט גיהינום.

הדבר השלישי שנעשה זה לפרוס רכבות וכבישים במדינה הזו, כדי שבמדינה הקטנה הזו, אחת המדינות הקטנות בעולם, יהיה אפשר להגיע ממקום למקום, ובראש ובראשונה מהמרכז לנגב ולגליל, ומהנגב והגליל למרכז.

אני מאמין שזהו צעד שמייד מייצר תזוזה, כי מחירי הקרקעות והדירות מייצרים את התזוזה. פריסה של צירי תחבורה מהירים, יחד עם שחרור הקרקעות ועם הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל זה מנוע צמיחה חזק מאוד שיגדיל את מלאי הדירות, ייתן דיור זול וזמין לצעירים שלנו, וייתן להם את האפשרות להיות בעלי דירה או בית משלהם.

אני חושב שאלה דברים שאנחנו מחכים להם הרבה שנים. דעו שכשאנו מדברים על מה לעשות עם המשק העולמי, יש דברים שאנחנו נצטרך להתאים את עצמנו אליהם. יש דברים שקשורים במשק הסיני, או ההודי או הברזילאי. אבל יש לנו כאן בפנים מנוע צמיחה אדיר שאנחנו לא משתמשים בו. כי אם אנחנו במקום 120 באישורי בנייה, ואנחנו נגיע למקום 25 באישורי בנייה - אנחנו נקבל צמיחה. היא לא תלויה בשום דבר אחר שקורה.

עלינו להבין שכשאנשים מתחתנים ומביאים ילדים לעולם הם צריכים דיור, הם צריכים מרכז קניות, קניון, בית-ספר. כשמזרזים את כל התהליך הזה, מייצרים מנוע צמיחה שהוא במידה רבה אינו מותנה במה שקורה בחוץ. אתה משתמש בחסמי השוק במדינת ישראל כמנוע צמיחה. ע"י הסרתם אתה מסיר את המגף הכבד מהקפיץ ואתה נותן לו להשתחרר. להערכתי לפחות ל-15 שנים אנחנו נקבל תוספת משמעותית לתוצר שלנו מדי שנה בין אחוז לשניים, רק מזה.

אבל זה רק הדבר הראשון שניתן לעשות על מנת להגדיל את הצמיחה. אתם רוצים מנועי צמיחה, הנה מנועי צמיחה. אתם רוצים דבר וודאי, הנה דבר וודאי. אתם מדברים על דברים נכונים, במאקרו. אני אומר לכם, זה הכי נכון. אם מישהו פה פעם ניסה לסגור מרפסת הוא יודע על מה אני מדבר, ואם מישהו ניסה להקים מפעל הוא יודע ועוד איך יודע על מה אני מדבר. אנחנו חייבים לעשות את השינוי הזה, והוא שינוי שאם עושים אותו בכללותו אנחנו מצמצמים פערים.

אני מבקש להראות לכם מה קורה כשיש כביש מהיר או רכבת ותחנה. ניתן לראות מה בעצם קורה היום לתושבי אור עקיבא. לפני 15 שנה, תושבי אור עקיבא ישבו על דיור מסוים. תסתכלו מה קרה לנכסים שלהם היום ותראו מה הפערים שלהם ביחס למה שהם היו לפני 15 שנים, תראו מה עשה הכביש והמחלף שם. אתם יכולים ללכת לכל מקום אחר ואתם רואים איך פערים נסגרים. בשלב מסוים מדינת ישראל נפסקת. בשלב מסוים אתה "טס" על כביש שש, מגיע לואדי ערה ונעצר. ואז צריך לקחת איזה שעה וחצי שעתיים עד שאתה מגיע לשם דרך הפקקים לטבריה או לראש פינה. זה דבר פשוט לא יאומן.

השילוב של פריסת צירי תחבורה לנגב ולגליל עם פתיחת קרקעות, עם פישוט התהליך של התכנון והבניה מייצר צמיחה אדירה ורבת שנים. על זה שר האוצר ואני עובדים במרץ. זה דבר מאוחד. אם נעשה רק אחד מהם זה לא מספיק. אם נעשה את שלושתם אנחנו נשנה את המדינה. נשנה אותה לטובה - לטובת האזרחים, לטובת צמיחה ולטובת צמצום פערים.

לדעתי התשומה לא דורשת משאבים גדולים חוץ מהתחבורה, ואם זה פרוש לאורך שנים זה נסבל לגמרי. אין שום עלות אמיתית לשני הדברים האלה, ויש רווח עצום, פשוט עצום. בדרך הנה טסנו מעל הנגב. ראיתי את אדמות הלאום. יש הרבה דברים שאנחנו יכולים וצריכים לעשות, ונעשה אותם.

שוחחתי על המרכיב הראשון, רפורמות בקרקעות ובתחבורה והשילוב ביניהן. המרכיב השני הוא מרכיבי עלות עצומים לכל עסק, למעשה 90% מהכלכלה לא עוברת כאן. אנחנו רוצים להשלים את הרפורמה בנמלים. אנחנו רוצים לעשות סוף סוף את הרפורמה בחשמל. לגבי הנמלים אנחנו עדיין אחת המדינות הבודדות שיש להן מבנה שלא נפתח. הוא נפתח חלקית, אנחנו צריכים להשלים את זה. רק כשזה יושלם נקבל את היתרונות של מערכת יותר מבוזרת ויותר תחרותית.

לגבי החשמל, אני רוצה להבהיר שכרגע תעריפי החשמל לא גבוהים במיוחד, אבל עלינו לחשוב על המבנה של החברה לאורך זמן. קודם כל המחיר מסובסד, בדרך שלא רואים את זה. אם המבנה הזה לא יהיה יציב ויהיו לנו בעיות אנחנו נצטרך לשלם בהיקפים דימיוניים כמעט. אני מדבר גם על מבנה פיזי וגם על מבנה פיננסי. לכן אנחנו נדרשים לרפורמה הזו, שבסופו של דבר גם תבטיח שהעלויות העתידיות תהיינה גם הן יותר נמוכות.

אנחנו לא רוצים להגיע למצב שהמערכת הזו אינה מתייעלת ואינה מתחדשת, כי לאורך זמן היא לא תחזיק מעמד. זהו בעצם המרכיב השני שמדבר על פתיחת התחרויות.

המרכיב השלישי שנאמר כאן ובצדק זה עניין ההיי-טק. אחת ההצעות המעניינות ששמעתי מפרופ' יוג'ין קנדל, מתייחסת לשאלה מה לעשות עם העסקים שאינם נשארים כאן. ברור שאם הם היו נשארים ולא עושים את ה"אקזיט" אז היינו יכולים לראות כאן הרחבה מה-9% שמועסקים. היינו גם מייצרים עוגנים שמרחיבים את הכלכלה בצורה יוצאת מן הכלל. ויש כאן שאלה נוספת : שאלה של השכלה וחינוך, על כך אין עוררין. צריך לעשות שם רפורמות.

אין ספק, אנחנו צריכים לעשות שיפורים במערכת החינוך, ההשכלה הגבוהה שלנו וגם במערכת החינוך הרגילה שלנו אבל עלינו לדאוג במקביל גם לפיתוח התעשייה והתעסוקה. אנחנו יכולים לייצר ייצוא מוגבר של אקדמאים מוכשר, זה פחות או יותר מה שקורה אצלנו, ולכן אנחנו צריכים גם את הגוף הקולט.

הועלתה פה הצעה מעניינת, לטפל בשאלת המימון. למעשה, שוק הון הסיכון מתגמל אותך, כל המימון בנוי על כך שתצא מהר, לכן אנשים פועלים באופן רציונאלי, במקרה הזה הם פועלים בוודאות באופן רציונאלי, כי הם מכמתים את הסיכון ואת הרווח והם נוקטים בפעולה שמבחינתם היא הכדאית ביותר.
אנחנו יכולים להשפיע על זה על ידי יצירת בסיס מימוני שילווה את החברות האלה לאורך שלבי ההתפתחות של החברה. יש כמה רעיונות, כאשר אחד מהרעיונות שפרופ' יוג'ין קנדל הציע זה ליצור funder funds, ובמקביל לנקוט במידה מסוימת של מעורבות ממשלתית להפחתת הסיכון ועל ידי כך לייצר תמריץ למימון מתמשך של החברות הללו וכדאיות של השארתן ופיתוחן בישראל, לכן זה המרכיב השלישי.

המרכיב הרביעי, גם בו דנתם, הוא ייעול הממשלה.
אנחנו מספר 1 בעולם לפי ה"אקונומיסט" בחדירה של מחשבים למשקי בית, אבל אנחנו לא מספר 1 ביעילות הממשלה. למרות שעשינו כברת דרך, עדיין אתה יכול להגיע למשרד ממשלתי, לאשנב 5 ומשם לאשנב 7, כמו המערכונים הידועים של אפרים קישון. היום יש שיפור מסוים אבל זה יכול להיות הרבה יותר טוב ואנחנו יכולים לייעל חלק לא מבוטל של הממשלה.

מי שעוסק בזה, אני מוכרח להגיד במרץ האופייני לו זה השר מיקי איתן ואני מתכוון לתת לו גיבוי על מנת קודם כל לייעל את הממשלה בדברים שלא עולים כסף, אלה צעדים שחוסכים המון כסף, גם הרבה נייר.

אתם שאלתם מהי ההוצאה הממשלתית הראויה, אתם מצלמים מצב ואומרים זה נע בין 35% ל-50%, יש הבדל עצום ביניהם. כשהיינו ב-2003 בשיעור של 52% וירדנו בהיקפים, היו ויכוחים גדולים על הנושא הזה. אני חשבתי שבאמצעות הכלים, בין השאר הפחתת מיסים, אנחנו נגדיל את הכנסת המיסים שלנו, נגדיל את התוצר ועל ידי כך נפחית את החוב-תוצר ונרד באופן משמעותי. ואכן ירדנו בצורה עצומה במשך 5 שנים ירדנו בשיעור של 20%.

היה על זה ויכוח עצום, אני מוכרח להגיד לכם, כולל פה דרך אגב. שמעתי אז את אותם דברים, אם תרצו תגייסו את הפרוטוקולים ותראו שהיה לנו את אותו ויכוח ואני חשבתי שהמפתח הוא לייצר צמיחה.

אני אומר לכם באחריות: אין שום מצב אחרי שנעבור את המשבר הזה ואנחנו נעבור אותו, שבעולם הגלובאלי אחוזי הוצאות הממשלה בעשור הקרוב, 15-20 השנים הקרובות, יישארו ברמה הנוכחית (בין 35%-50%).  רמת התחרות הולכת וגדלה, וממשלות נדרשות להתחרות. כדי להתחרות הם יעשו, והן כבר עושות את הדבר הפשוט ביותר: הן מפחיתות את המיסים.

כדי להפחית את המיסים, הן חייבות להתייעל בסקטור הציבורי ולכן ההנחה האוטומאטית שאנחנו נשאר בתחום הזה של 35%-50% אינה מדויקת ולדעתי זה יזוז בכמה אחוזים טובים מטה. בחצי השני של שנות ה-120, החלק היחסי של הוצאות הממשלות בעולם עלה, והוא עלה מאוד לאחר מלחמת העולם השנייה. אני מעריך שהגלובליזציה תגרום לו להתחיל לרדת.

איך הוא יירד זו שאלה שיש לתת עליה את הדעת. נאמר כאן שאפשר להשאיר את הסכום הקיים אבל לייעל אותו, אני חושב שזה לא מה שיקרה. קודם כל זה לא כל כך קל, אני אתן לכם דוגמא: במערכת הביטחון יש המון בזבוזים, אבל כשאתה בא לקצץ, מגלים שיש גם המון שרירים וקשה מאוד להפריד בין השניים, וכשצריך את השרירים תיתן את השרירים, אין הרבה חוכמות.

בגדול, זה נכון שהתחרות תדחוף את המדינות התחרותיות יותר לייעל, ובמידת האפשר לצמצם את המגזרים הציבוריים שלהם, לא בעשרות אחוזים, זה ברור, אבל הם לא יישארו במקום הזה. אין מצב כזה. אני רואה מה קורה בעולם. אז אני לא מדבר על השנה-שנתיים הקרובות, אבל בהמשך אם אנחנו רוצים להיות תחרותיים אנחנו צריכים להיות תחרותיים גם בזה. אנחנו לא יכולים לקבל ולהגיד אנחנו יושבים על 42% והכל בסדר. זו ראייה סטאטית. אני לא חושב שהיא נכונה. אני חושב שבראייה קדימה אנחנו נצטרך להיות מסוגלים להתחרות גם ברמת ההוצאה וגם ברמת המיסוי.

כרגע אנחנו בקושי תחרותיים. אנחנו עדיין תחרותיים, אבל לא לאורך זמן. אם נשאר במקום, לא נהיה תחרותיים כי המערכת הגלובאלית זזה, והיא זזה במהירות עצומה והכל נייד. הערה שנייה, זה שעם כל מה שאמרתי, הוצאות הביטחון שלנו ימשיכו להוות גורם חשוב בתקציב הלאומי שלנו. אנחנו עומדים מול אתגרים ואיומים ששום מדינה לא עומדת בפניהם. היכולת שלנו להמשיך ולהוריד את תקציב הביטחון כאחוז מהתוצר, אין שום דרך לכסות את הוצאות הביטחון שלנו ללא צמיחה. יהיה צורך בהוצאות מאוד משמעותיות ויש כבר עכשיו, לכן התקציב נראה כמו שהוא נראה.

אנחנו חייבים לייצר מנגנוני צמיחה, ותיארתי חלק מהם כאן. בטווח המיידי נדרשנו לייצב את המשק. עצם גיבוש התקציב, לשנה וחצי, זה דבר שהוא מייצב ונותן תחושה של שליטה וזה הכרחי. אנחנו חייבים לשמור על יעד הגירעון. פשוט חייבים. זה לא דבר שאנחנו יכולים להשליך אותו הצידה.

אנחנו עומדים גם לחוקק את חוק בנק ישראל. כשסטנלי פישר הגיע לארץ לפני ארבע שנים הוא אמר לי: אני מתייצב פה, אבל תבטיח לי שתעביר את חוק בנק ישראל. אמרתי לו "וודאי, אין שום בעיה". לא הספקתי, אבל עכשיו אנחנו שלושה חודשים בממשלה הזו, ואנחנו מעבירים את החוק כתוצאה מזה שיש כאן שני אנשים מצוינים שכל אחד נתן משהו. אנחנו נעביר את החוק הזה ביום ראשון הקרוב ונבטיח את עצמאות בנק ישראל על-ידי מועצה מוניטארית שזה חידוש. יכול להיות שנגיע לצמצום החיכוך המובנה בין הבנק המרכזי למשרד האוצר. סטנלי פישר אומר שיש רק שתיים או שלוש מדינות בעולם שהחיכוך הזה כמעט ולא קיים שם. יכול להיות שנוכל להצטרף למועדון האקסקלוסיבי הזה.

נדרש לדברים רבים נוספים. אני יכול לגלות לכם סוד שבין הצעדים השונים שאנחנו עושים, אני מקווה שאני לא חושף סוד מדינה, אבל דיברתי עם שר האוצר להחריג את הספורטאים הזרים, לפחות להקל עליהם, כי אנחנו מחפשים את המנועים שדוחפים פעילות כלכלית. הגישה שצריכה להנחות אותנו היא גישה שאומרת איך אנחנו מייצרים פעילות כלכלית, איך אנחנו מייצרים צמיחה, איך אנחנו מייצרים כדאיות של עבודה, של השקעה. הדברים האלה הם שבסופו של דבר מייצרים את היש מאין.

בסופו של דבר הממשלה, לדעתי, צריכה לעצב מדיניות מאקרו, שמשרתת את המיקרו. הערך המוסף הכלכלי מיוצר על-ידי חלק מהאנשים שיושבים כאן ועל-ידי רבים אחרים. הוא לא מיוצר על-ידי הממשלה. הוא מיוצר על-ידי פירמות, על-ידי העובדים, על-ידי המנהלים והיזמים. המדיניות הכלכלית שתצליח היא זו שתעודד את היזמות, את העבודה ואת ההשקעה.

אני חושב שהדבר הזה כרוך בהרבה מאוד רפורמות בהרבה תחומים, גם בשוק העבודה. אבל אני חושב שבכוחנו לעשות את זה. המשק הישראלי הוכיח גמישות לא קטנה. יש פה יזמות מובנית וטבעית, אם רק נדע לעודד אותה.

אינני יכול להגיד שכבר יצאנו מהמשבר, אבל אני יכול להבטיח שאם נעשה את הדברים שתיארתי כאן, ואין לי סיבה לחשוב שלא נעשה אותם, אנחנו נצא מחוזקים מהמשבר הזה, עם משק יותר תחרותי, יותר חזק, ויותר כשיר לענות על הצרכים של אזרחי מדינת ישראל ושל ביטחון המדינה.