רצח רבין

התהליך המדיני מול הפלסטינים, אישור הסכמי אוסלו בכנסת וגל פיגועי ההתאבדות של השנים 1994-5 הובילו ליצירת קיטוב חריף בין ימין לשמאל. הימין הפוליטי האשים שמדיניות הממשלה הובילה לפיגועים ומסכנת את מדינת ישראל. הוא ניהל קמפיין ציבורי אגרסיבי במהלכו נטען כי הממשלה אינה לגיטימית. בחלק מפעולות המחאה וההפגנות תואר ראש הממשלה יצחק רבין כ"בוגד" ומסע ההסתה והשיסוי נגדו הגיע לשיא בסתיו 1995, לאחר החתימה על הסכמי אוסלו ב'. ב-4 בנובמבר, בתום עצרת שלום בכיכר מלכי ישראל, נרצח רבין על-ידי יגאל עמיר.

הרצח הפך להיות הטראומה הגדולה ביותר של דור שלם שחש שרוחות רפאים של מלחמת אחים שגרמו לחורבן הבית השני מנשבות שוב כאן בבית השלישי.

לרצח היו תוצאות חברתיות של: העמקת הקיטוב בין דתיים וחילוניים, תוצאות מדיניות של עצירת תהליכי שלום שרבין רצה להוביל ותוצאות פוליטיות של שבר עמוק במחנה השמאל שמתקשה להתאושש עד היום.

חופש הביטוי הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, אבל השימוש בו חייב להיות כזה שאיננו יוצר אווירה אלימה שתוצאתה טראגית.

בראייה לאחור, נראה שחלק מהאירועים שקדמו לרצח רבין חצו את הקו האדום הבוהק של הסתה לאלימות. השיעור ההיסטורי ברור – מי שמתייג את האחר כבוגד בגלל מחלוקת ערכית מצית פתיל תבערה שעלול להוביל לרצח ולטראומה לאומית.

האויב שמחוץ לגבול לא הצליח לקפד את חייו של רמטכ"ל ששת הימים – האויב שבפנים הצליח, לאסוננו.