הרב עובדיה יוסף ז"ל

דברים שכתב הרב בני לאו בעקבות מותו של הרב עובדיה יוסף ז"ל.

נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש. הסתלקותו של מרן הרב עובדיה חותמת תקופה.

במשך חמש עשרה השנים האחרונות זכיתי להכיר מקרוב את משנתו של הרב עובדיה יוסף. זכיתי גם לקבל את ברכתו הנלהבת על חיבורי: "ממרן עד מרן".

שמו של הספר אומר את מחשבתי עליו ועל מקומו בהיסטוריה של ההלכה לדורותיה. אם מרן הוא ראשון האחרונים הרב עובדיה הוא אחרון האחרונים. הדור שלו עוד מחזיק סוג של הגמוניה. הרב עובדיה מסתלק וסותם את הגולל על מאות שנות היצירה של היחידים הגדולים.

ספריו של הרב עובדיה עוד יעמדו לצדם של כל פוסקי הדורות האחרונים, כשווה בין שווים הנלחמים במלחמתה של תורה ומנחילים את אוצרותיה לדורות הבאים.

ברגעים אלה אני נוצר מול עיני תמונה אחת ומתפלל שאצליח להעביר את התמונה הזו לדור שיבוא אחרי.

המקום: ביתו של הרב ברחוב הקבלן בשכונת הר נוף בירושלים. שעת אחרי הצהרים של שנת תש"ס (2000).

הרב קם ממנוחת הצהרים ואני המתנתי בחדר הסמוך לקבל ממנו עוד שעת הדרכה אודות החיבור שכתבתי על משנתו. באותם ימים זכיתי להארת פנים מכל בני הבית. יהודית, כלתו של הרב המופקדת על שלומו ופרטיותו, פתחה את דלתו בפני. הבית היה שקט ורגוע. הרב נכנס מחדרו הפרטי והתיישב בכסאו.

לפתע החלה מהומה. עשרות בני משפחה מאחת מערי הדרום נכנסו לחדרו של הרב. עמדו שם בצפיפות ובהתרגשות עצומה. לא הבנתי על מה המהומה עד שהעוזר של הרב, צבי חקק, הסביר לי את פשרה:

באותו בוקר הרב פסק את דינה של המשפחה. אם המשפחה, אשה כבת שמונים, עלתה לארץ מצרפת כאלמנה של מלחמת העולם השנייה. כאן היא נישאה בשנית ובנתה שבט שלם לתפארת. משפחה של בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובעבודה. משפחה הידועה במידותיה ובחסדיה.

לפתע התברר שהעדות על מות הבעל הראשון הייתה מופרכת ו"הרוג הגיע ברגליו". סיפור שנדמה שקיים רק אצל עגנון ב"והיה העקוב למישור" מתרחש כאן בארץ. על פי ההלכה כל בני המשפחה ממזרים. טרגדיה. הרב עובדיה נכנס לעובי הקורה ולאחר עבודה מאומצת של דרישות וחקירות, עדויות והצלבות מידע הוא שחרר אותם מאיסורם. לא כאן המקום לתאר את אופי השחרור ודרך העבודה שלו.

כעת באו בני המשפחה להודות לרב. הם עטפו אותו בדמעות. אף עין לא נשארה יבשה בחדר.

וכאן מתחיל הסיפור שלי: לאחר צאתם נותרתי עם הרב בשקט בחדר. הוא אחז בידי ואמר בלשונו הרכה: "תרגיש את היד – רטוב, רטוב. ראית את הדמעות שלהם? ראית את דמעת העשוקים?"

ואז, בלי שום הכנה, הרים את קולו ואמר בלשונו את המדרש (ויקרא רבה) אודות הממזרים:

ראיתי את דמעת העשוקים – אלו הממזריםמי עשקן לאלה? סנהדרין שדנו אותם בדין תורה. ואין להם מנחם? אני אנחמם!

זה היה רגע נדיר. אחד בחיים. לאחוז בידו של אדם החש במלוא עוצמתו את האחריות לאנשים שדין תורה עלול היה לגזור את חייהם לגיהנם והוא, בכוח האחריות והעוצמה הופך עצמו למגן ועזר.

זה היה האיש וזה זכרו. יהי רצון שנשמתו תמצא מנוחה ותהא צרורה בצרור החיים.