לחיות במקדש מלך: שלוש תמונות
לכבוד יום ירושלים
הרב ד"ר בני לאו במחשבות לרגל יום ירושלים.
ערב בחירות מקומיות לעיריית ירושלים. הרב יוחנן סופר, האדמו"ר מערלוי, מזמין אותי אליו. לא מסרבים לגדול. אני מגיע אליו ביראת כבוד. מנקיי הדעת בירושלים. זקן מופלג שעיניו הטובות מאירות בחוכמה עמוקה. דור חמישי (בן אחר בן) לחת"ם סופר. שורשים יציבים ועמוקים בתפארת הרבנות והלמדנות של ישיבת פרשבורג שבסלובקיה.
האדמו"ר מבקש להבטיח שאני מצביע "נכון" (לנציג של הציבור החרדי). בעדינות אך בנחישות השבתי לו שמסורת בידיי מסבי, הרב משה חיים לאו הי"ד, שרב צריך להימנע מלהתערב בפוליטיקה מקומית. האדמו"ר הרים את עיניו הצלולות ובחיוך גדול השיב: "גם אני נהגתי כך כשהייתי בערלוי, לאחר המלחמה", ואז הגביה את קולו ואמר: "אבל כאן זה ירושלים, מקדש מלך".
הלכתי לדרכי, תרתי משמע. אך קולו ועיניו מלווים אותי בכל פסיעה בעיר. מקדש מלך.
מרתון ירושלים. נקודת ההזנקה בגן סאקר מייצרת אווירה של חג אזרחי חופשי ומאוורר. אנשים יפים ומפרגנים, מעמד ביניים קלאסי הלומד את סוד הקסם של תרבות שעות הפנאי. יוצאים לדרך ועוברים דרך הרחובות הכי ירושלמים שיש – בצלאל, המלך ג'ורג', יפו. הרבה אנרגיה טובה זורמת מהקהל המריע בצדי הכביש לעבר עדר הרצים. ואז המסלול עובר את ממילא ומגיע לתוך שער יפו. בבת אחת אתה חש בכל עצמותיך את המעבר אל מרחב גאוגרפי אחר. כאן, בתוך החומות, מתרוצצת אנרגיה אחרת. מאות שנות חיים העניקו לעיר העתיקה לא רק הוד קדומים אלא גם סוג של יראה. מקדש מלך.
מדורת ל"ג בעומר תשע"ד, בחצר בית הכנסת בקרקוב. קבוצת ישראלים באה להדלקה להילולת רשב"י. קומץ חסידים מתגודדים סביב יהודי המוכתר על ידי מאן דהוא כ"רבה של גליציה". במרכז המעגל קערת פח קטנה, ובתוכה כמה גזרי עץ לטובת המדורה. עליבות מפוארת. קרעים של יהדות שידעה ימים יפים יותר מאלה. ושם, בתוך המעגל המעליב הזה, עצמתי את עיניי, ואוזניי שמעו קול מרחוק. היה זה בשנת 1944. רכבת עם קרונות בקר לקחה את אבי מעירו פיוטריקוב למחנה צ'נסטוחוב שבפולין. יום שישי אחר הצהריים מוטלת ערמת יהודים במחסן ענק, קודם שעברו תהליך של קליטה ומיון במחנה. מותשים מן הדרך ואבודים בנפתולי האלוהים שהוליך אותם כבר חמש שנים מדכי לדכי. פתאום שומעות אוזניו של אבא קולות שירה. הייתה זו חבורת חסידים שישבה באותו מחסן, וקיבלה בשירה את השבת: "מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפיכה, רב לך שבת בעמק הבכה, והוא יחמול עליך חמלה". ירושלים שלהם הייתה עטורה בהוד של קדושה ומלכות שמים. כמה כמיהה הייתה להם למחוז קדוש זה.
עיניי עצומות שם, בתוך החצר בקרקוב, ואני רואה את עשרות אלפי מדורות ל"ג בעומר בירושלים הבנויה של היום. אני רואה מדורות של חסידים הרוקדים לכבודו של רשב"י, מדורות של תנועות נוער ציוניות המספרות את סיפור מרד בר כוכבא, אך בעיקר המוני מדורות שלא מספרים בהן שום סיפור. סוג של חגיגה סתמית נטולת אידאולוגיה המסומנת בלוח השנה. סוד של נורמליות נטולת אש קודש אך לא נטולת שמחת חיים.
בכל שבת אני חוצה גינה ציבורית ובה עשרות הורים וילדים, זקנים על ספסלים, בני נוער במעגלים וסתם "עמך" – מתבטלים בצוותא בשעות אחר הצהריים של שבת ירושלמית. לפתע ניעורו הפסוקים של הנביא זכריה אל מול עיניי: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" (זכריה ח, 4–5).
זו בדיוק התמונה שראה רבי עקיבא בעיני רוחו, כשצחק למראה השועלים המהלכים בבית קודש הקודשים. עיניו הרחיקו נדוד הרבה מעבר למציאות הראלית אל מחוזות העתיד והנצח. חשתי את מלוא עוצמת השפע והטוב שהעניק לי הקב"ה, לחיות בירושלים, מקדש מלך ומחוז חפץ של אנשים רגילים החפצים לחיות באהבה ובטוב.
"וַאֲנִי רוֹצֶה לִחְיוֹת בִּירוּשָלַיִם שֶל אֶמְצַע, בְּלִי לַחְבוֹט אֶת ראשִי לְמַעְלָה וּבְלִי לִפְצוֹע אֶת רַגְלַי לְמַטָּה" (יהודה עמיחי).