משבר האקלים הוא רק סימפטום לחוסר תפקוד

שריפת ענק בהרי ירושלים. כרטיס צהוב לממשלה רגע לפני שיהיה מאוחר יותר | Photo by Oren Ben Hakoon/Flash90

בימים האחרונים פורסמו שורת דוחות ביקורת לקראת סיום תפקידו של המבקר הנוכחי מתניהו אנגלמן. באופן מפתיע, אחד הנושאים הקרובים ביותר לליבו של המבקר היוצא הוא היערכות מדינת ישראל להשפעות משבר האקלים. במדינות אחרות, שבהן לא מתנהלת מלחמה מתמשכת ומרובת חזיתות כבר למעלה מ-1000 ימים, העיסוק בסוגיה הזו אינו מפתיע מאחר ומדובר באחד האתגרים הגדולים שהאנושות עמדה בפניו בעשורים האחרונים. אלא שבארצנו הקטנה ומלאת האתגרים והקונפליקטים, זה לא מובן מאליו כלל וכלל.

וכך, השלים המבקר ב-7 שנות כהונתו 3 דוחות ביקורת מקיפים בנושא היערכות ממשלת ישראל למשבר האקלים. גם בדוח המסכם, בדומה לקודמיו, "הונף "דגל אדום" בפני הממשלה וצוינו הליקויים הבולטים בהתנהלותה בנושא: דשדוש וגרירת רגליים; מדיניות מבוססת אלתור נטול תכנון; אי יישום החלטות ממשלה; וחוסר עקביות בהובלת המדיניות הלאומית. בהשאלה מעולמות הכדורגל (בכל זאת מונדיאל עכשיו) הנפת 'דגל אדום' שקולה לשליפת "כרטיס צהוב" לממשלה, כאזהרה אחרונה לפני שיהיה מאוחר מדי לתקן. למעשה, הדרך הנכונה לקרוא את הדוח, ובעיקר את המסרים העולים מבין השורות, אינה כמסמך מדיניות אקלים כי אם כקובץ תוכחה החושף אוזלת יד ממשלתית בטיפול בבעיה לאומית אסטרטגית בעלת השפעות מקומיות ואזוריות עשורים קדימה.

וזה מדאיג, כי משבר האקלים לכשעצמו אינו הנושא כאן, כי אם יכולתה של הממשלה להוביל תכנון צופה פני עתיד, לעבוד בסנכרון ובעקביות, להתוות מדיניות מבוססת ידע וממש ליישם אותה(!).
הדוח חושף תמונה עגומה של חולשת תכנון אסטרטגי ארוך-טווח. קוצר ראייה של מקבלי ההחלטות ועבודה בסיילואים (Silos), כלומר עבודה בהיעדר שיתוף פעולה בין יחידות הארגון, הם בין התחלואות הבולטות של השירות הציבורי, ומקרה הבוחן הזה מצטרף לדוגמאות נוספות ששמות זרקור על חולשת המנגנונים, המוסדות והתהליכים שנועדו להסתכל קדימה (כמו היערכות להזדקנות האוכלוסייה, הקריסה הצפויה של ביטוח לאומי, היערכות לרעידת אדמה ועוד).  המיפוי הבינלאומי שערכנו במכון הישראלי לדמוקרטיה מראה שמדינות אחרות מצאו דרכים לקדם וליישם מדיניות אקלים, תוך רתימת כוחו של השירות הציבורי כגורם מניע, המכוון את פעילות המשק ומאותת לשאר הסקטורים על כיוון הפעולה הרצוי. מה שמשותף למדינות המצליחות - מצרפת וניו זילנד ועד סינגפור וקנדה - אינו הגישה הספציפית שבחרו או חוק ספציפי (מאחר ורובן עיגנו זאת בחקיקה), אלא ההבנה שהמערכת צריכה להשתנות מבפנים: יש לשלב יעדי אקלים בתקציבים משרדיים, בתוכניות העבודה השנתיות ובמנגנוני תיאום עם סמכויות אמיתיות – ולא לחכות לתנאים הנכונים לפני שמתחילים. ישראל עדיין ניצבת בנקודת ההתחלה של המסלול הזה, ואין לנו את הפריבילגיה לחכות לנקודת האל-חזור.

יש לציין שהמענה לחלק ניכר מהסוגיות שציין המבקר מופיע שחור על גבי לבן בשורה של החלטות ממשלה רלוונטיות לאורך השנים האחרונות, בהן הוגדרו כיווני פעולה, נוסחו צעדים ואפילו צוינו סעיפים תקציביים והואצלו סמכויות. וכאן נמצא הכשל האמיתי בעבודת הממשלה. כאשר החלטות ממשלה הופכות לאות מתה על הדף ונדחפות למגירה רנדומלית לצד מסמכים מאביקים אחרים, אין לצפות למימוש מדיניות ע"י הדרג הנבחר שבעצמו ניסח אותן. מישהו אמר משילות?