מי ישמור על הילדים הישראלים מפני המוצרים הדיגיטליים?

הילדים לא יעזבו את הרשתות, אבל את הנזקים אפשר לצמצם | Photo by REUTERS

חברת מטא הסכימה בשבוע שעבר לשלם עד 18 מיליארד דולר במסגרת הסדר עם כמעט כל מדינות ארצות הברית, בעקבות תביעות שטענו כי פייסבוק ואינסטגרם תוכננו באופן שמאריך את זמן השימוש של ילדים ובני נוער ויוצר דפוסי שימוש ממכרים וכפייתיים. הסכום מרשים, אבל החלק החשוב בהסדר איננו הכסף אלא השינויים שמטא הסכימה להכניס במוצרים עצמם. עבור משתמשים צעירים בארצות הברית, יוגבל זמן השימוש בפייסבוק ובאינסטגרם לשעתיים כברירת מחדל; יוטלו מגבלות על שימוש בשעות הלילה ועל התראות במהלך יום הלימודים; יורחבו מנגנוני אימות הגיל; ספירת לייקים תוסתר; ותינתן אפשרות להשתמש בפיד שאינו מותאם אישית באמצעות אלגוריתם.

יש כאן שינוי תפיסתי חשוב: במקום צנזורה על תוכן וניסיון להחליט עבור ילדים מה מותר ומה אסור להם לראות – התערבות בארכיטקטורה של המוצר עצמו: ברירות המחדל, ההתראות, מנגנוני ההמלצה, מדדי הפופולריות והלייקים, והאופן שבו הפלטפורמה מתוכננת למשוך את הילדים להישאר בה עוד ועוד. במקום להתווכח רק על הסרתו של תוכן מזיק אחרי שכבר הגיע לילד, ההסדר מכיר בכך שגם האופן שבו הסביבה הדיגיטלית בנויה יכול לייצר סיכון, ולכן גם הוא צריך להיות מושא לאחריות ולאסדרה.

לא הכול משמח בהסדר הזה. מכיוון שזה הסכם פשרה ולא פסק דין, ממילא אין הכרעה שיפוטית הקובעת שתכנון ממכר של מוצר דיגיטלי הוא הפרה של החוק. ההסדר גם אינו מפרק את המודל העסקי המבוסס על "אינגייג'מנט", אינו מבטל באופן גורף את מודל ההמלצות האלגוריתמיות ואינו נותן תשובה לכל הסיכונים שמבקרי החברה מצביעים עליהם.

מטא גם ידעה לנהל את הפשרה היטב מבחינה עסקית. התשלומים נפרסים על פני שנים, וכחמישה מיליארד דולר מתוך הסכום הכולל מותנים בכך שמתחרותיה, ובהן טיקטוק, יוטיוב וסנאפ, יידרשו להסדרים ולשינויים דומים. הרי אם כבר מוטלת על מטא עלות רגולטורית, מבחינתה עדיף להפוך אותה לעלות של הענף כולו.

ומה אצלנו? ההתחייבויות התקדימיות האלה אינן חלות על ילדים בישראל. אפשר לקוות שמטא תחליט להחיל אותן גם כאן באופן וולונטרי, ואפשר לשאול מדוע אמצעים שהיא הסכימה שהם נחוצים לילד אמריקאי אינם ניתנים גם לילד ישראלי. אבל המציאות העגומה היא שבישראל אין חקיקה מקיפה שמסדירה רשתות חברתיות, ואין מעטפת חקיקתית ייעודית להגנת ילדים בעולם הדיגיטלי מן הסוג שהתפתח בשנים האחרונות בארצות הברית ובאיחוד האירופי.

אפשר כמובן לפנות לבתי המשפט, לדמיין תובענות ייצוגיות המבוססות על דיני צרכנות, פרטיות או רשלנות, אף שהדרך המשפטית מורכבת והוכחת נזק וקשר סיבתי איננה פשוטה. בשבועות האחרונים ראינו דוגמה ישראלית מעניינת: בנק לאומי תבע את מטא בעקבות מודעות הונאה בפייסבוק המתחזות לבנק, וביקש לא רק פיצוי כספי אלא גם לחייב אותה לשנות מנגנונים ומאפיינים במערכות שלה. הנה, כשגוף חזק ובעל משאבים מזהה פגיעה באינטרסים שלו, יש מי שמממן עורכי דין, אוסף ראיות ודורש שינוי. אבל לילדים שלנו אין מחלקה משפטית ואין תקציב ליטיגציה. מי אמור לעשות זאת עבורם?

לא צריך להשלות את עצמנו שנוכל להפוך את הרשתות למרחב נטול סיכונים, או שילדים יפסיקו להשתמש בהן. לא הפסקנו לאכול מזון מזיק, לנסוע במכוניות או לשתות אלכוהול. אבל למדנו שאפשר לקבוע תקנים וסימונים על האוכל, לחייב חגורות בטיחות ולהגביל מכירת משקאות לקטינים.

נפתח עכשיו חלון הזדמנויות חשוב. אירופה כבר הפכה את ניהול הסיכונים של פלטפורמות דיגיטליות לחובה רגולטורית שבצידה קנסות עתק; בארצות הברית בתי המשפט, התובעים הכלליים ודיני הגנת הצרכן דוחפים לאותו כיוון ממש. ובישראל תקום בקרוב כנסת חדשה. אחת המשימות שלה צריכה להיות להתחיל להתייחס ברצינות לאירוע שאנחנו מכנים, בנוחות רבה מדי, "רשתות חברתיות": מוצרים דיגיטליים רבי עוצמה, שחלקם מתוכננים כך שנשתמש בהם כמה שיותר ושיכולים להיות ממכרים ומסוכנים עבור הילדים. ומה לגבי המבוגרים? על כך, ילדים, בפרק הבא.

פורסם לראשונה באתר "אנשים ומחשבים"