רובינזון קרוזו, צדק חלוקתי וצלם אלוהים
בימים 5-6 בינואר 2011, התקיים במכון הישראלי לדמוקרטיה כנס בנושא אנשים עם מוגבלות במדינה יהודית ודמוקרטית. שחר ליפשיץ מציג לסיכום את הגישות לצדק חברתי במסורת הדמוקרטיה הליברלית ובמסורת היהודית.
במאה העשרים התנהל במחשבה המערבית ויכוח לוהט: מהצד האחד ניצבו תומכי מדינת הרווחה שסברו כי באחריותה של המדינה המודרנית לדאוג לחלשים בחברה. הוגים אלה סברו כי חלוקה מחודשת של המשאבים בחברה הכרחית כדי להגשים עקרונות של צדק ושוויון. לעומתם ניצב זרם חשיבה שכונה ה"ליברטריאניזם", שהעמיד במרכז הגותו את זכויות האדם על עצמו ועל קניינו. לטענתם של הליברטריאנים על המדינה לעסוק בשמירה פיזית על חיי האזרחים ועל קניינם, אך אסור לה לעסוק במדיניות רווחה או בחלוקה מחדש של העושר, שכן בכך היא נוטלת את רכושם הפרטי של אזרחיה ופוגעת בזכויותיהם.
כדי לחדד את טיעוניו בדבר אי-הלגיטימיות של חלוקה מחודשת של העושר בחברה הציג אחד מראשי הליברטיאנים את המשל הזה: לאי נידח מגיעים רובינזון קרוזו וששת, ואיש מהם אינו יודע על קיומו של חברו. כל אחד מהם מתגורר בחצי של האי הנידח ומגדל למחייתו גינת ירקות. כעבור זמן מה ששת ורובינזון קרוזו נפגשים ומגלים שגינתו של רובינזון קרוזו התפתחה הרבה יותר מזו של ששת. לדעת הממשיל יהיה זה מופרך לטעון שלששת ניצבת טענה משפטית ו/או מוסרית המאפשרת לו לדרוש מרובינזון קרוזו לחלוק עמו את גינתו. באותה מידה נטען כי אין בסיס לדרישתם של החלשים בחברה מהחזקים בה לחלוק עמם את הצלחתם.
עם משל רובינזון קרוזו אפשר להתמודד בשלוש דרכים עיקריות:
על פי כיוון חשיבה אחד, לו היו רובינזון קרוזו וששת נפגשים לפני הגיעם לאי ובטרם ידעו מזלו של מי מהם ישפר עליו, היו שניהם מעדיפים מודל של חלוקה צודקת על פני מודל שבו החזק שורד והחלש אובד. לדעתם, חלוקת המשאבים בחברה צריכה להתבסס על אותו הסכם דמיוני שבני האדם היו מסכימים ביניהם מאחורי מסך הבערות בטרם ידעו מהם הקלפים הממשיים שהחיים יחלקו להם.
על פי כיוון חשיבה אחר, בניגוד לרובינזון קרוזו וששת הזרים זה לזה, החיים המשותפים במדינה ובקהילה הם המקור לאחריות ההדדית. על פי קו החשיבה השלישי, ההתנגדות לחלוקה מחודשת של העושר מקפיאה את מצב הזכויות הקיים, אבל מתעלמת מן העובדה שלא פעם הקצאת הזכויות הקיימת מקורה בגזל, בשוד ובעושק היסטורי.
בפרשות התורה המפרטות את המצוות "הסוציאליסטיות", למשל אלו העוסקות בזכויות עבדים, שמירת שבת, שמיטה, יובֵל, גאולת קרקעות, דיני משכונות ואיסור הריבית, אפשר לאתר צורות חשיבה מקבילות לשלושת כיווני החשיבה של תומכי מדינת הרווחה.
קו החשיבה הראשון משתקף בפסוק "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". פסוק זה מופיע בתורה בהקשר של פיצויי הפיטורים המשולמים לעבד משוחרר (ראו למשל דברים טו, טו) והחובה לתת יום מנוחה לעבדים (ראו דברים ה, יד), וכן בהקשר של איסורים על הטיית משפט הגר ונשיית האלמנה (דברים כד, יח). בעיניי, זיכרון העבדות במצרים נועד להמחיש את תהפוכות הגורל ואת העובדה שגלגל מסתובב בעולם, ומשום כך גם כאשר שפר עליך מזלך, עליך לנהוג בדרך שהיית רוצה שינהגו בך לו היית מוצא את עצמך בצד האחר.
קו החשיבה השני מדגיש את הסולידריות המיוחדת כלפי הקרוב לך באמצעות המילה "אחיך", השכיחה מאוד בפסוקים העוסקים במצוות החברתיות. כזה הוא למשל הפסוק "וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן" (דברים טז, ז) או האיסור על נשיית ריבית באחיך "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף" (דברים כג, כ).
קו החשיבה השלישי הכופר בהקצאה הראשונית של זכויות הקניין מקבל ביטוי ייחודי בתורה בהנמקה המופיעה בפרשת בהר לדין גאולת הקרקעות שבה מסביר הקדוש ברוך הוא את הכלל "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת" בנימוק כי "לִי הָאָרֶץ" (ויקרא כה, כג). בדומה לכך מסבירה התורה את דין גאולת העבדים בנימוק "כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כה, מב) ובמקום אחר "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ד' אֱלֹקֵיכֶם" (ויקרא כה, נה). לאמור בעלותו של הקדוש ברוך הוא על הקרקעות ועל בני האדם חותרת תחת הבעלות הנטענת של בני האדם עליהם ובכך מונעת את שעבודם לצמיתות.
למותר לציין שקיימים הבדלים חשובים, ערכיים ומעשיים, בין קווי החשיבה המוצגים בתורה. כך למשל קו החשיבה הראשון משקף דאגה אוניברסלית לחלש, ואילו קווי החשיבה השני והשלישי ממוקדים בחלש מקרב אחיך ועמך. היחס בין ההיבט האוניברסלי להיבט הלאומי בעמדת היהדות בנושאים הללו דורש דיון מורכב ורגיש, החורג מתחומו של מאמר זה.
השבוע נערך כנס ייחודי בנושא אנשים עם מוגבלות במדינה יהודית ודמוקרטית במסגרת פרויקט זכויות האדם והיהדות שהשיק המכון הישראלי לדמוקרטיה. למותר לציין שהיחס לאנשים עם מוגבלויות מעורר בעוצמה רבה את קווי החשיבה שעסקנו בהם, הדורשים מן האדם לשים את עצמו במקומו של זולתו ולהתייחס אל האחר כאל אחיו.
ואולם היחס לאנשים עם מוגבלויות ולאחרים בחברה קשור לא רק לשאלות של רווחה וצדק חלוקתי, אלא גם לנושא היסודי יותר של כבוד האדם. חברה המדירה את האחרים שבה בשל אחֵרותם פוגעת בכבוד האדם שלהם. היהדות וההלכה מספקות הסבר ייחודי גם לצורך לנהוג בכבוד בכל אדם, הסבר הקשור לבריאת האדם בצלם אלוקים.
הגמרא מספרת:
מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון מבית רבו,
והיה רכוב על החמור ומטייל על שפת נהר ושמח שמחה גדולה והייתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה.
נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי, ולא החזיר לו.
אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש. שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?
אמר לו: איני יודע. אלא לך לאמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית.
בבלי, תענית כ ע"א
סיפור זה ממחיש בעוצמה רבה שהתייחסות פוגענית, מנשלת ומדירה כלפי האחר חותרת באופן עמוק תחת האמונה כי חביב אדם שנברא בצלם אלוקים.
יתרה מזאת, בהיזון חוזר הפגיעה בצלם האלוקים של האחר עלולה לפגוע בסופו של דבר דווקא בצלם האלוקים של הפוגע. שירו של דן פגיס "כתוב בעפרון בקרון החתום" ממחיש זאת באופן מזעזע:
כאן, במשלוח הזה
אני חוה
עם הבל בני
אם תראו את בני הגדול
קין בן אדם
תגידו לו שאני
שאני מה?
שאני כאן בקרון... השיר הזה מעגלי: חווה נמצאת במשלוח עם הבן הנרצח. מי שפגע בצלם האלוקים של אחיו הורג באופן מטפורי גם את אמו ובכך פוגע באנושיותו שלו עצמו!
פרופ' שחר ליפשיץ הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת בר אילן ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה. יחד עם פרופ' ידידיה שטרן הם מובילים את פרויקט זכויות האדם והיהדות.