• שידור חי

מדיניות תרבות ורב תרבותיות: בין רוב ומיעוט

במכון הישראלי לדמוקרטיה - פינסקר 4, ירושלים

מדיניות תרבות אשר נותנת ביטוי לעקרונות של רב-תרבותיות והטרוגניות חברתית, עולה בקנה אחד עם עקרונות וגישות של ליברליזם, הומניזם וגלובליזציה. שלחן עגול במכון הישראלי לדמוקרטיה יעסוק בגישות ליישומה של מדיניות תרבות כזו, וכן בקשיים ובמורכבויות הנלווים לכך. תוך שימת דגש על נסיונן של חברות המתמודדות עם יחסי רוב-מיעוט ומתח לאומי.

דברי פתיחה:

ממלכתיות וקידום רב-תרבותיות בתחום התרבות
ד"ר שוקי פרידמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה

בהשתתפות:

  • חנאן אבו חוסיין, אמנית פלסטית, אשת חינוך ופעילת תרבות
  • פרופ' דוד אלכסנדר, נשיא המרכז האקדמי ויצו צרפת חיפה, חבר מועצת תאגיד השידור הציבורי – כאן ויו"ר מועצת הקולנוע היוצא
  • יעלה חזות ינוקא, ראש תחום אמנויות במועצה הבריטית ישראל
  • זיו נבו-קולמן, ראש החטיבה לדיפלומטיה תרבותית, משרד החוץ
  • פרופ' נסים קלדרון, פרופ' אמריטוס באוניברסיטת בן-גוריון ומחבר הספר "פלורליסטים בעל כורחם, על ריבוי התרבויות של הישראלים"
  • מסקי שיברו, מנהלת בית ספר למשחק לבני נוער. שחקנית, במאית, מנחה ויוצרת

מנחה: עו"ד עדנה הראל-פישר, חוקרת, המכון הישראלי לדמוקרטיה

שולחן עגול במסגרת פסטיבל ישראל ובשיתוף פורום מוסדות התרבות

פתיחה

שוקי פרידמן: החברה הישראלית מתמודדת עם שני נרטיבים ויש לראות את הרב -תרבותיות על רקע העובדה הזו, בהתגוששות בין שניהם. הממלכתיות, במובנה המחודש הנבחן ונדון במכון הישראלי לדמוקרטיה, זה שעל פיו לא נדחק נרטיב אחד על פני משנהו, אלא נותן מקום לסיפורים נפרדים, ולהכלה של קבוצות וזהויות בחברה הישראלית, עשויה להיות תשתית לשיח משותף במרחב משותף, גם בתחומי התרבות והאמנות.

חלק ראשון – מבט בינלאומי

נסים קלדרון: רב תרבותיות התפתחה בשנות ה- 70 של המאה העשרים לאחר שלב עיבוד השבר של מלחמת העולם השניה, לאחר שהוברר כי דמוקרטיה, שוויון וזהות לאומית אינם מענה מספיק ונדרש מענה גם לקבוצות וזהויות אחרות. ההתגוששות שהציע פוקו כמלחמת תרבות היה חלופה אחת, שלא התבססה, אלא התבססה, לשמחתי, החלופה שבין הברמס וטיילור – של פיתוח זהויות והכלה במרחב. אלא, שאלה נדחקים כעת מפני אי-ליברליות, בין היתר בעקבות השפעת גלי ההגירה לאירופה, וקיים סיכון לדמוקרטיה ולזכויות האדם, כמכלול המשותף לרב-תרבותיות וכרוך עמה.

זיו נבו קולמן: מנסיוני הדיפלומטי במספר מדיניות נראה כי הרב-תרבותיות אינה תמיד מענה ברור ומלא לסוגיות זהות או שייכות. כך נכחתי בקנדה, כאשר חלק מהפרנקופונים בקוויבק חשים אי-נוחות ממודל הרב-תרבותיות מחשש לאיום על מקומם וייחודם במארג הקנדי, במסגרת האוטונומיה התרבותית המוקנית להם. הם רואים קושי ואיום על תרבות, בהחלה של מודל רב תרבותיות כלפי המהגרים ממדינות אסיה, שזה מקרוב באו, או כלפי תרבויות הילידים. מאידך – מי שאינם תושבי קוויבק מדורי דורות, כמו בני הקהילה היהודית בקוויבק, עשויים לראות עצמם קנדים, על רקע זהויות אינדיבידואלית שאינן בהכרח נוכחות כחלק מן המרחב האזרחי הקנדי. לעומת מודל זה מבקש להזכיר את המודל הצרפתי שאינו מעניק מקום לרב-תרבותיות במרחב הציבורי, בוודאי לגבי תרבות בעלת סממנים דתיים.

יעלה חזות - ינוקא: הגישה הבריטית לתרבות כוללת רב-תרבותיות כבסיס מרכזי להוויה התרבותית הבריטית, וכך גם גישת המועצה הבריטית, כמייצגת, הגוף הרשמי של ממשלת בריטניה לקשרי תרבות בעולם. באנגליה, המועצה האנגלית לתרבות, כמו גם המועצה הבריטית, היא גוף נפרד מן הממשלה המהווה תשתית לפעילות בתחום התרבות, באופן מקצועי, המרוחק מן הרובד הפוליטי הממשלתי. זוהי גם התשתית ליישום ומימוש רב-תרבותיות. בנוסף, ובהקבלה מסוימת לדבריו של זיו נבו-קולמן לגבי ייחוד תרבותי אזורי, המועצה לתרבות ששימשה את בריטניה בעבר פוצלה, ולצד המועצה של אנגליה, פועלות מועצות אשר שמות דגש על פעילות התרבות, הזהות התרבותית והשפה בוולש, בצפון אירלנד ובסקוטלנד. מציינת גם כי השלכות ה"ברקזיט" והשפעתן על שיח התרבותי עדיין לא ברורות דיין.

חנאן אבו חוסיין: הגישה הרב-תרבותית, מנקודת המבט האישית שלי, אינה מניבה בהכרח קבלה של האחר. כך, החוויה כאמנית בשוויץ היתה חוויה של תיוג וסיווג, ולכן – העדפתי לשוב לישראל ולפעול במרחב בישראל, להלחם על מקומי כאמנית על בסיס אומנותי.
גם כאמנית פעילה, בארץ ובעולם, לא אחת נתקלת בעניין הקיים באמנות מתוייגת, כמו גלריות המתקיימות על פי אמות מידה אלה ומחפשות אחר אמנים לפי זיהויים. לפי גישתה, רב תרבותיות שמבוססת על תיוג וסיווג פוגעת בשיח אמנותי ובהתמקדות באמנות כשלעצמה. אלא הגישה העדיפה היא של קידום שיח בין-תרבותי, מרחבים מכילים והכרות, על מנת לאפשר ביטוי תרבותי ואמנותי במרחבים משותפים ומכבדים.

חלק שני – מדיניות תרבות בישראל ורב תרבותיות בתרבות הישראלית

דוד אלכסנדר: כמי שמסיים כעת 8 שנים בתפקיד יושב ראש המועצה הישראלית לקולנוע, רואה במבנה המועצה הישראלית לקולנוע ובפעילות בתחום הקולנוע הישראלי דגם בעל יתרונות רבים, המבטיח חופש יצירה, וביטוי רב תרבותי מגוון מאד. תוצרי הפעילות בשנות פעילותה של המועצה, התבססו על עקרון אי ההתערבות בתוכן אשר חל על חברי המועצה, בצד תמרוץ קרנות הקולנוע להבטיח ייצוג מגוון של הקבוצות בחברה הישראלית, כמו גם מתן הזדמנות ליוצרים חדשים ולסרטי ביכורים, באמצעות ניקוד שנימנה באמות המידה לתמיכה בהן. עקרונות הריחוק והניקוד באמות המידה עוצבו במודל סדרי עבודה ותמיכה סמוך לאחר הקמת המועצה, וגובשו בשנים 2013-2014. אלה הניבו שינויים בפעולת הקרנות, שהתבטאו בתמונה מגוונת מאד של החברה הישראלית באמצעות הקולנוע הישראלי. הקולנוע הישראלי התפתח בשני העשורים של פעילות המועצה הישראלית לקולנוע לכלל מערך רב פנים וביטוי של אוכלוסיות, קבוצות ונקודות מבט.

הטענות שמועלות בעת האחרונה נגד הקולנוע הישראלי ופעולות המועצה והקרנות, מוטעות ואינן מבוססות עובדתית, והכיוונים לשינויים דרמטיים המוצעים על ידי גורמים שונים עלולים להניב פגיעה אנושה באותם מוסדות המאפשרים את המגוון הנהדר והתוסס ואת ההצלחה העצומה של הקולנוע הישראלי בארץ ובעולם.

מסקי שיברו: ההתנסות שלי כבת הקהילה האתיופית שביקשה להשתלב בתחום המשחק בישראל מלמדת כי הרצון לגבש את דרכי בעצמי הוא שאפשר לי להמנע מן המחסומים הממסדיים. לא ציפיתי לעזרה קונקרטית וכפי שניסן נתיב הצביע בפני בסוף לימודי המשחק – הממסד התיאטרוני לא הקל עלי השתלבות. צבע העור וגם המבטא היוו לכתחילה סוג של חסם, ותיוג, שביקשתי לגבור עליהם ולא לאפשר להם להפריע לי. לכן פעלתי במסגרות עצמאיות, הקמתי מסגרות משל עצמי, יזמתי, והפכתי לדמות מוכרת העומדת בפני עצמה, הפועלת במרחב הישראלי הכללי.

הקהילה יוצאת אתיופיה מצויה, לא פעם, בסביבה סוציואקונומית בעייתית, היוצרת חסמים וקשיי התערות, בתחומים השונים, ובהשלכה גם על תחום התרבות. קידום בני הקהילה מחייב העמדת אפשרויות כלליות, סוציואקונומית, ולא מתן מענה קונקרטי ייעודי בתחומי תרבות מתבדלת.

חנאן אבו חוסיין: סיווג של האומן כמוני כפלסטינית, כערביה או כישראלית מבוסס לא אחת על סטריאוטיפים או שהוא מבקש לעשות שימוש באמנות לקידום אג'נדות. כך או כך יש בו כדי למנוע שיח ממשי ואמנותי ובחינה של מעשה האמנות ככזה. כך לעתים יש גופים בארץ ובעולם שיהיו מעוניינים באמנות שלי או שיימנעו ממנה, רק בגלל תיוג או שייכות, ובזה יש כשל שאני מבקשת להימנע ממנו.
במרחב הישראלי השיח הבין-תרבותי הוא חשוב וחיוני, והקידום שלו נדרש. הכרות בין-תרבותית לא יכולה להתמקד בהכרות של מאכלים בלבד. זהו רובד חלקי ביותר. אלא, נכון לקיים דיאלוג ממשי, אמנותי ותרבותי, לקדם הכרה ושיח בין קבוצות. מכיוון שאני עוסקת בזה באופן שוטף, בפרויקטים אמנותיים וחינוכיים שונים, אני רואה את האפשרות לקדם שיח גם בין הקבוצות, וגם לאפשר פעולה הממוקדת באמנות לשמה ולא בתיוג שלה.

באופן ספציפי, תרבות ואמנות אינה מבוססת כחלק מובנה בחיי האוכלוסייה הערבית ולכן לעתים, יש נגישות חלקית, חשיפה מוגבלת וריחוק. נוסף על כך, מוסדות האמנות בישראל אינם פועלים באופן מספק להנגשה של התרבות לאוכלוסייה הערבית – אין שילוט בשפה הערבית במוסדות רבים ואפילו במוזיאון ישראל, בעקבות התערבות שלי כעובדת המקום, רק בשנה האחרונה הוצב כיתוב.

יעלה חזות- ינוקא: הפעילות של המועצה הבריטית מכוונת לכלל הקבוצות באוכלוסייה וזו גם תכנית העבודה לשנים הקרובות. כפי שנאמר קודם לכן, המועצה הבריטית מבקשת גם להביא את התרבות הבריטית, והדגש בהקשר זה כולל רב תרבותיות, במובנה הרחב הכולל למשל גם בעלי מוגבלויות, מגדר וייצוג שוויוני, ושם דגש על קידום אמנות צעירה ומגוונת ומגוון קבוצות וזהויות.

התנסות מרכזית אחרת שלי עם רב-תרבותיות בתחום התרבות בישראל, כמנהלת, בעברי, של הגלריה בבית הגפן – מרכז תרבות ערבי יהודי בחיפה, היתה עם פרוייקט ICC האירופי, שמוכוון ערים המאופיינות בשיח בין תרבותי. חשיבותו הרבה של הפרויקט בכך שהוא מציע קריטריונים מובנים לבחינה וסיוע בפעילות בין-תרבותית. אני מציעה לקדם את השימוש בפרויקט זה ככלי עזר וסיוע לשלטון המקומי בישראל. זאת, על מנת שלרשויות יהיה כלי עזר לפיתוח ומענה למגוון קבוצות בתחומן, ולאור המשאבים שמוקצים לרשויות מקומיות על פי המדיניות החדשה של משרד התרבות. כמו כן, חשוב לקדם שיח אזרחי רחב יותר והכשרה בתחומי תכנון וניהול תרבות בראיה רב-תרבותיות של הפועלים בתחומי התרבות, מוסדות התרבות, מקבלי ההחלטות וגו', וכן לשלב זאת במסגרת תכניות הלימוד האקדמיות הקיימות כיום בארץ.

זיו נבו-קולמן: פעילות רב-תרבותית בתחומי התרבות בישראל היא משמעותית גם ביחס למיצוב דמותה של החברה הישראלית, כחברה המקיימת שיח ומאפשרת ביטוי לקבוצות וזהויות בה. התרבות הישראלית דינמית ומעניינת את העולם. כך, להקת המחול הראשונה שייצגה את ישראל בעולם היתה "ענבל", וזאת בתקופה שבה ההגמוניה התרבותית לא כללה את התרבות המזרחית באופן מובנה ומבוסס. מנקודת המבט של מי שעוסק בדיפלומטיה של תרבות ולא במדיניות תרבות בישראל, יש יתרון גדול לפעילות תרבות ישראלית בעלת ביטוי רב-תרבותי.

נסים קלדרון: התבקשתי לסכם, והייתי רוצה לסכם באופן אופטימי, אך אני מתקשה בכך. יש חשש שתהליכים בתחום מדיניות התרבות מאיימים על חופש הביטוי בתחום, על חיוניות תחום התרבות והאמנות, ובתוך כך – גם על מופעיה של רב-תרבותיות תוססת ומגוונת. באופן כללי דמוקרטיה א-ליברלית הולכת יד ביד גם עם צמצום הגישה הרב-תרבותית, ואצלנו יש היום שימוש בוטה ברב-תרבותיות כמסווה להובלת הדמוקרטיה הישראלית אל המודל הלא-ליברלי.

מקווה שמודל חוק הקולנוע לא ייפגע, כפי שרמז דוד אלכסנדר. יש לקוות כי יישמרו עקרונות הריחוק ואי ההתערבות בתכנים, המנחים את פעולת המועצה הישראלית לקולנוע ואת מעמדם ואופן פעולתם של קרנות הקולנוע. הישגיו המשמעותיים של תחום הקולנוע הישראלי מתאפשרים בשל המודל הציבורי הקיים, ואשר יושם באופן המבטיח קירוב קהלים ואת הביטוי הרב-תרבותי והמגוון. כל אלה החלו עם הקמת המועצה והעברת התחום ממשרד התעשייה והמסחר שם נתפס כתחום כלכלי-תעשייתי, אל משרד התרבות כתחום של יצירה על כל המשתמע מכך.

מקווה כי יישקל מודל דומה לשאר תחומי התרבות, בדומה למודל של מועצת התרבות האנגלית שהוזכר על ידי יעלה חזות-ינוקא במהלך הדיון, ויורחבו גם פרויקטים של שיח בין-תרבותי, כמו אלו שמתארת חנאן אבו- חוסיין. ובעיקר, החיות העצומה של האמנות תקיים את הביטוי התרבותי המגוון גם כנגד קשיים.

איתמר גורביץ: פורום מוסדות תרבות ואמנות רואה חשיבות רבה לדיון זה, להמשך השיח גם בדיונים עתידיים, ולמפגשים בין קבוצות וגורמים שונים בתחום התרבות. פורום מוסדות תרבות קיים לאחרונה דיון פורה עם פורום מוסדות תרבות ערביים על מקומה של התרבות בחברה הערבית. קיים בישראל שילוב תרבויות, חלקה מתפרסם אך רוב הפעילות לא מגיעה לידיעת הציבור.

סיכום הדיון

מנחת הדיון עדנה הראל-פישר

בדיון הוצגו נקודות מבט שונות על סוגיית הרב-תרבותיות בחברה הישראלית, תיאורטיות, השוואתיות, בין לאומיות ומקומיות, מוסדיות ואישיות.

הוזכרו תהליכים במדינות אחרות הכורכים אי-ליברליות, החלשת הדמוקרטיה, הגבלה של רב-תרבותיות ותהליכים לאומיים ואתנוצנטריים. תהליכים מעניינים נוספים שהוצגו הם חיזוק זהויות תרבותיות כזהויות משנה של מדינות, שלא בהכרח על רקע רב-תרבותיות כוללת.

בהקשר הישראלי הוצגה דוגמת תחום הקולנוע ואופן פעולתו כמודל המאפשר ביטוי רב-תרבותי ומגוון, באופן מיוחד בשל הריחוק הכפול שבין הממשלה והגורמים הפוליטיים לבין הגורמים הפועלים בתחום – ריחוק שמובטח באמצעות המועצה הישראלית לקולנוע, ובאמצעות פעולת הקרנות והלקטורים מטעמן.

על רקע זה, הוצג החשש מפגיעה במרחב הרב-תרבותי ומצמצומו, אם ישונה מודל הפעולה של תחום הקולנוע. יתירה מזו, הוצגה חשיבותו הכוללת של מודל הריחוק מן הממשלה גם בתחומי האמנות האחרים, כדוגמת זה הקיים באנגליה, המקדם בין היתר מימוש והרחבה של רב-תרבותיות בפעילות התרבות. במהלך הדיון הודגשה חשיבות השיח הרב-תרבותי בחברה הישראלית וביטוייו בתחום התרבות והאמנות. זאת, גם בהקשר הבינלאומי והדיפלומטיה התרבותית.

הוצגו דוגמאות וניסיון אישי של עשייה אמנותית מקיפה ורבת-השגים המציבה כמטרה השתלבות בשיח האמנותי על בסיס הישגים בתחום ושלא על בסיס מעמד מיוחד, ייחוד תרבותי או סיווג קבוצתי. יחד עם זאת, הושם דגש מיוחד על הצורך בחיזוק החינוך לתרבות, אוריינות תרבותית ואמנותית של קהלים וקבוצות בחברה הישראלית שאין להם נגישות והכרות מספיקים, ועל קידום הכרות בין-תרבותית. זאת, הן על ידי המשתתפים והן בהערות הקהל. ניכר שקיים צורך בייזום מהלכים להנגשה של תרבות ואמנות לקהלים השונים בישראל ובכלל זאת הנגשה דו-לשונית, הכשרה מתאימה והכוונה לפיתוח כלים בתחום הרב-תרבותיות ובין-תרבותיות של כח אדם בתחום, ויצירה של תשתיות לשיח, הכרות וכבוד בין-תרבותי בין הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית. מודל ייחודי שהוזכר לקידום ההיבט הבין-תרבותי הוא מודל המקנה כלים לשלטון המקומי, על פי המודל האירופי של ערים בין-תרבותיות, אשר העיר חיפה חברה בו (ICC) ואשר עשוי להשתלב במדיניות משרד התרבות המעצימה את תפקיד השלטון המקומי בתחום התרבות.

הדיון לא מיצה את הנושא ויש מקום לקיום דיונים נוספים בתחום מדיניות התרבות. המכון הישראלי לדמוקרטיה מייחס חשיבות לתחום התרבות ולהיבטיו הדמוקרטיים, ויבקש להמשיך ולקדם השיח עם פורום מוסדות תרבות ואמנות בישראל, ועם גורמים אזרחיים אחרים, וכן עם הגורמים הממשלתיים והציבוריים בתחום. זאת, לרבות במסגרת מחקר העתיד להתפרסם בקרוב, הבוחן בין היתר את אפשרות התרומה של מושג הממלכתיות לביסוס בר-קיימא של תחום התרבות והעקרונות החלים על התמיכה הציבורית הנדרשת לו.

רב תרבותיות בעולם משתנה ומדיניות תרבות

כיצד תבוטא גישה רב תרבותית במדיניות תרבות? מה ה דילמות שהיא מעוררת? מה ניתן ללמוד מן הגישות שנוקטות מדינות שונות ומהם התהליכים שניתן ללמוד מהם במדינות הנוקטות בגישות רב תרבותיות?

כידוע, בבחינה של תהליכים המתקיימים בחברות שונות בשני העשורים האחרונים, דומה שסוגיות של רב-תרבותיות כבר אינן כה חד-משמעיות כפי שנחזו בסוף המאה ה-20 ותחילתה של המאה ה- 21. לכתחילה, עוצבה הגישה הרב-תרבותית על רקע ביסוסה של הזכות לתרבות, וההכרה בחשיבות של הזכות לתרבות כחלק מזכויות הפרט וכרכיב מרכזי בהשתייכות הפרט לקבוצה וזהותו החברתית.

גישה רב-תרבותית יושמה הן במדינות המורכבות מיסודן מקבוצות תרבותיות ולאומיות שונות ודוגמאות מובהקות לכך הן בלגיה או קנדה, והן במדינות אשר ביקשו לתת מקום וביטוי לקבוצות ותרבויות אשר הצטרפו אליהן בדורות האחרונים, כדוגמת גרמניה ביחס למיעוט התורכי או צרפת ביחס לקבוצות האפריקאיות והמוסלמיות במסגרתה.

במהלך שני העשורים האחרונים חידדו תהליכים חברתיים ופוליטיים שאלות ביחס למתח שבין רב-תרבותיות שיסודו בערכים ליברליים לבין פרקטיות לא ליברליות של קבוצות מיעוט, וערערו של תוקפה של הגישה הניטראלית לכאורה לתרבויות שונות. כן התגברו תהיות בדבר אופן שמירת זהותה של חברה ככזו, הגדרה, שימור ועידוד תרבותה וייחוד התרבותי, על רקע הדרישה לפלורליזם, רב-תרבותיות ותהליכי גלובליזציה.

תהיות והתלבטויות אלו באים לידי ביטוי במדיניות תרבות במדינות השונות. כך, במדינות מסוימות, כדוגמת דנמרק או הולנד, גובשה מדיניות תרבות המבקשת לשים דגש מחודש על זהות תרבותית וחברתית מקומית ולאומית.

כמובן, יתכן וניתן לבחון תהליכים אלה גם על רקע שינויים פוליטיים והתחזקות גורמים לאומיים, בחלק מן המדינות, כאשר בה בעת גופים בינלאומיים כמו אונסקו או מועצת אירופה מקדמים תהליכי שיתוף תרבותי, עידוד המגוון התרבותי ורב-תרבותיות, אף זאת כחלק ממשנה פוליטית כוללת.

מוצע ללבן במסגרת הסבב הראשון את המשמעויות העדכניות של מדיניות תרבות המבקשת לקדם רב-תרבותיות בחברה בה מתקיימות קבוצות רב ומיעוט, על רקע התהליכים האמורים. בין משתתפי הדיון נמנים גורמים בעלי הכרות, מזוויות שונות, עם תהליכים המתקיימים במדינות שונות, ועם השיח הבינלאומי בתחומי התרבות. נבקש לחלוק פרספקטיבות תיאורטיות באשר לסוגיות מדיניות תרבות ורב-תרבותיות, בדגש ניסיונן של מדינות אחרות וגישות בינלאומיות ביחס לרב תרבותיות, משמעותה, היקפה, ודרכי יישומה.

רב תרבותיות בישראל – תהליכים ואתגרים

עד כמה מבטאת מדיניות התרבות בישראל גישה רב-תרבותית? עד כמה מוענקת אפשרות ליצירה תרבותית המבטאת את קולם של יחידים וקהילות ומאפשרת להם את השותפות, הייצוג והיצירה? עד כמה מתקיימת בפועל יצירה רב-תרבותית, מגוון רב תרבותי ושיח רב תרבותי מעשיר, מכבד ומקנה מקום לזהויות השונות המרכיבות את החברה הישראלית? מהי הדרך לקיים בישראל מדיניות תרבותית המבטיחה מרחב תרבותי על בסיס גישה רב תרבותית, ביחס למכלול רכיביה של החברה הישראלית, ובכלל זאת בשים לב למיעוט הערבי על ייחודו הלאומי ? וכמובן: על רקע אפיוניה הקונקרטיים של החברה הישראלית והתהליכים החברתיים והפוליטיים - מהי הדרך לקדם רב תרבותיות באמצעות מדיניות התרבות בישראל ובה בעת לקיים זהות ישראלית ומרחב תרבותי משותף?

החברה הישראלית מתמודדת, כידוע, עם היבטים שונים של רב-תרבותיות – בין האוכלוסייה היהודית לבין המיעוט הערבי, כאשר נלווה להיבט התרבותי גם היבט לאומי; בין האוכלוסייה החילונית לבין אוכלוסיות הדתיות שונות, בדגש אבחנות אלה בקרב הציבור היהודי, כאשר היבט דתי-אמוני נלווה להיבט התרבותי; בין תפוצות ועדות שונות, שוב בקרב הציבור היהודי, לרבות על רקע המתח הסוציו-פוליטי ומאבק בין קבוצות על ההגמוניה בחברה הישראלית; והיבטים רב-תרבותיים במפגש עם בני דתות וקבוצות שונות בקרב האוכלוסייה הערבית, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, צ'רקסים ובדואים. על אלה מתווספים אתגרים של רב-תרבותיות אל מול עליות חדשות באופן יחסי, ובעיקר בני הקהילה הרוסית, בני הקהילה האתיופית והעולים מצרפת.

מדיניות התרבות הישראלית שמה דגש בעשרות שנותיה הראשונות של המדינה על מוסדות התשתית התרבותית של המדינה אשר זה עתה קמה, תוך שימת דגש מרכזי על התרבות העברית המתחדשת ועל הגשמת החלום הציוני, כפי שעוצב בעיקרו בידי קבוצה הגמונית. בעשרות השנים שלאחר מכן ניתן, בהדרגה, ביטוי נרחב יותר ותמיכה במוסדות המשקפים גם תרבויות של עדות ומורשות ולתרבויות מיעוטים.

מוצע לבחון את מדיניות התרבות בישראל בהשוואה למדינות אחרות. כך, תוצג האפשרות שמדיניות התרבות של ישראל מתמודדת עם סוגיות רב-תרבותיות בעיקר על בסיס אבחנה בין הקבוצות השונות, בגישה המבוססת על אפליה מתקנת, ועל מתן אפשרות לביטוי מוגדר ומובחן במסגרת הקבוצה ועבור חבריה. על בסיס זה, לא אחת, מסווגים העשייה התרבותית והישגיה, והיקפה נמדד על פי שייכותה. כך, יש מקום לשאול אם מדיניות התרבות בישראל מקדמת באופן מספק שילוב בין-תרבותי ושיח רב-תרבותי, המבוססים על הכרת מגוון התרבויות המרכיב את החברה וכיבודן, ומתן ייצוג ושותפות בעשייה התרבותית. על רקע אלה מוצע לבחון גם את ההתייחסות של מדיניות התרבות בישראל לסוגיות של זהות תרבותית ישראלית משותפת, אופן עיצובה, שימורה וטיפוחה, ביחס למדינות אשר קידמו באופן נרחב יותר גם שילוב בין תרבותי.