שביתות במבט השוואתי

בספטמבר ובאוקטובר 2010 צרפת שותקה למחצה – התחבורה הציבורית פעלה באופן חלקי, שדות תעופה נסגרו, הדלק בתחנות רבות נגמר והאשפה נערמה ברחובות – כשמיליוני עובדים שבתו והפגינו במחאה על ההחלטה להעלות בשנתיים את גיל הפרישה לפנסיה. עובדים במדינות רבות אחרות הביטו בהם בעיניים כלות, בין היתר משום שידעו שספק אם הם עצמם יוכלו לארגן שביתה דומה: בשווייץ למשל שביתה כזאת אינה אפשרית, משום שלעובדי המגזר הציבורי אסור לשבות; גם בבריטניה ספק אם שביתה כזאת יכולה הייתה לצאת לפועל, משום שכל שביתה במדינה דורשת אישור מוקדם של רוב העובדים בהצבעה חשאית והודעה למעסיקים מראש - שבעה ימים לפחות - על הכוונה לקיים הצבעה.

מבוא

בספטמבר ובאוקטובר 2010 צרפת שותקה למחצה - התחבורה הציבורית פעלה באופן חלקי, שדות תעופה נסגרו, הדלק בתחנות רבות נגמר והאשפה נערמה ברחובות - כשמיליוני עובדים שבתו והפגינו במחאה על ההחלטה להעלות בשנתיים את גיל הפרישה לפנסיה. עובדים במדינות רבות אחרות הביטו בהם בעיניים כלות, בין היתר משום שידעו שספק אם הם עצמם יוכלו לארגן שביתה דומה: בשווייץ למשל שביתה כזאת אינה אפשרית, משום שלעובדי המגזר הציבורי אסור לשבות; גם בבריטניה ספק אם שביתה כזאת יכולה הייתה לצאת לפועל, משום שכל שביתה במדינה דורשת אישור מוקדם של רוב העובדים בהצבעה חשאית והודעה למעסיקים מראש - שבעה ימים לפחות - על הכוונה לקיים הצבעה.

אף שרוב המדינות מכירות בזכות השביתה, והיא מעוגנת היטב גם בחוק הבינלאומי (להרחבה ראו "זכות השביתה", בגיליון זה), אופייה הספציפי, המגבלות המוטלות עליה והיקף השימוש בה נבדלים מאוד ממדינה למדינה. מאמר זה יבחן את המדיניות שאימצו מדינות כלפי זכות השביתה ואת המגבלות שהן מטילות עליה, וכן יסקור נתונים בנוגע להיקף השימוש בנשק השביתה במדינות שונות, ובייחוד היקף השביתות בישראל בהשוואה למדינות אחרות.

זכות השביתה ומגבלותיה - מבט השוואתי

החוק הבינלאומי מחייב מדינות לכבד את זכות השביתה, אבל מתיר להן לקבוע כללים וסייגים לזכות זו (ראו "זכות השביתה", בגיליון זה).לזכות השביתה יש עוד סייגים, שמאמר זה אינו בוחן. כך למשל מדינות רבות אוסרות על עובדים לשבות אם השביתה "אינה מידתית", כלומר אם האמצעים הננקטים בה אינם הולמים את דרישות העובדים. ואמנם הכללים וההגדרות הנוגעים לשביתה נבדלים ממדינה למדינה ומתקופה לתקופה. רוב המדינות, גם אלה המכירות באופן עקרוני בזכות השביתה בחוק או אף בחוקה, נמנעות מלחוקק בעניין זה הגדרות וכללים ברורים, ומשאירות את התפקיד בעיקר לבתי המשפט. הן עושות זאת משתי סיבות עיקריות: האחת - המחוקקים נוטים להימנע מלהתערב ביחסי העבודה; והאחרת - קביעת הגדרות וכללים לשביתה יוצרת נוקשוּת ומונעת את התאמתם לנסיבות ולצרכים של יחסי העבודה, הדינמיים מטבעם (גלילי וקורא, 2004: 2).

כדי להדגים את ההבדלים בין מדינות, טבלה 1 משווה בין שתים עשרה מדינות - גרמניה, בריטניה, טורקיה, בולגריה, שווייץ, צרפת, אוסטרליה, איטליה, יפן, בלגיה, ארגנטינה וישראל - בסוגיות העיקריות הנוגעות לזכות השביתה. כל המדינות אישרו את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (United Nations, 1966) ואת אמנה 87 של ארגון העבודה הבינלאומי (ILO, 1948), המעגנות את ההכרה בזכות השביתה בחוק הבינלאומי, אבל כל מדינה מפרשת אותן בדרכה.

השאלות שנבדקו הן:

• האם הזכות לשבות מוכרת במפורש בחוקה או בחקיקה? ברוב המדינות זכות זו מופיעה במפורש בחוקה או בחקיקה (אם כי כאמור לרוב היא אינה מוגדרת ומפורשת), ובאחדות רק בפסיקת בתי המשפט. במדינות אלה הפרשנות המשפטית המקובלת רואה בזכות השביתה נגזרת של חוקים אחרים - כמו למשל הזכות להקים ארגוני עובדים ולנהל משא ומתן קיבוצי - וכן של אמנות בינלאומיות שהמדינה חתומה עליהן.
• האם יש צורך בהתראה מראש לפני שביתה? יש מדינות שבהן כדי שהשביתה תוכר כלגיטימית ותזכה להגנות, על העובדים להתריע עליה זמן מוגדר לפני השביתה עצמה. במדינות אחרות דרושה הודעה מוקדמת רק אם מדובר במגזרים מסוימים, כמו המגזר הציבורי ומגזרים שעבודתם נחשבת חיונית. יש מדינות שבהן לפני שביתה אין חובה להודיע מראש באופן רשמי, אבל יש לנקוט הליכים מסוימים - כמו למשל הצבעה בקרב העובדים או משא ומתן בין המעסיקים לעובדים - ופרק זמן זה הוא בבחינת התראה מראש. כך למשל בבריטניה חובה לערוך הצבעה בקרב העובדים ולהודיע למעסיקים שבעה ימים לפני ההצבעה; בארגנטינה חובה לנהל משא ומתן במשך חמישה עשר יום לפני השביתה, ובטורקיה - לפחות שבעים וחמישה יום לפניה, נוסף על שישה ימים של התראה מראש.
• האם חובה למצות הליכים אחרים לפני פתיחה בשביתה? במדינות אחדות חובה לנסות ליישב את סכסוך העבודה בדרכים אחרות לפני פתיחה בשביתה. לעתים מדובר בחובה עקרונית (ללא פרק זמן מוגדר) לנהל משא ומתן בין העובדים למעסיקים, אבל במדינות אחרות חובה זו כוללת גם מנגנונים ברורים ומוגדרים בזמן: בארגנטינה מוגדר בפירוש כי חובה לנהל משא ומתן במשך חמישה עשר יום; בטורקיה חובה לנהל משא ומתן במשך שישים יום, ואם המשא ומתן נכשל - יש לגשת להליך גישור במשך חמישה עשר עד עשרים ואחד יום. מנגנון דומה של בוררות כפויה היה מקובל גם באוסטרליה עד שנות השמונים. בבלגיה חובת מיצוי הליכים קודמים חלה רק על שביתה של שוטרים, ובצרפת מחויב המגזר הציבורי לקיים משא ומתן (חובה שככל הנראה אינה מיושמת) במשך חמשת ימי ההתראה הנדרשים לפני השביתה. בגרמניה, אף שהדבר אינו נדרש בחוק, מקובל שהצדדים פונים לבוררות.
• האם יש צורך בהצבעה בקרב העובדים כדי לפתוח בשביתה? במדינות אחדות (בריטניה ובולגריה) חובה לערוך הצבעה כזאת, בגרמניה מקובל לערוך הצבעה בין העובדים אף שהיא אינה נדרשת, ובטורקיה נערכת הצבעה רק לבקשת 25% מהעובדים.
• האם שביתה פוליטית מותרת? שביתה פוליטית, בניגוד לשביתה הכלכלית, היא שביתה המכוונת נגד המדינה ומטרתה להשיג יעדים פוליטיים, כלומר יעדים שאינם נתפסים כנוגעים לתנאי העבודה של השובתים. בהתאם לתפיסה המקובלת בחוק הבינלאומי, רוב המדינות אינן מתירות שביתות פוליטיות. שתי מדינות שמתירות שביתות כאלה הן איטליה, שבה שביתה פוליטית נחשבת חלק מחירויות האזרח הבסיסיות (כל עוד היא אינה מערערת את הסדר הדמוקרטי) ובלגיה. יש לציין שכאן הכוונה לשביתה פוליטית "טהורה", ולא לשביתה "מעין פוליטית", המצויה בתווך בין שביתות כלכליות לפוליטיות ועוסקת בסוגיות כלכליות-חברתיות רחבות המשפיעות על ענייניהם המקצועיים של העובדים. דוגמה לשביתה מעין פוליטית היא שביתה במחאה על כוונתה של המדינה לפגוע בתנאי הפנסיה של כלל העובדים במשק. אחדות מהמדינות האוסרות על שביתה פוליטית "טהורה" מתירות שביתה "מעין פוליטית", וישראל וצרפת הן דוגמאות בולטות.
• לאילו עובדים אסור לשבות? כאמור, החוק הבינלאומי מתיר לאסור על שביתה של עובדי המגזר הציבורי ושל עובדים בשירותים חיוניים, בפרט המשטרה והצבא. רוב המדינות אימצו הגבלות מסוימות ברוח זו. איסור על שביתה של כוחות הביטחון קיים כמעט בכל המדינות (חוץ מהמשטרה בבלגיה). איסור דומה מקובל גם בנוגע לנושאי משרות בכירות במגזר הציבורי (Servants exercising authority in the name of the state) כגון שופטים; לאמתו של דבר, מגזרים אלה אינם זכאים ברוב המקרים להתאגד, ולכן זכות השביתה כלל אינה רלוונטית בשבילם. יש מדינות המגבילות שביתה של עוד עובדים מהמגזר הציבורי (ולעתים של המגזר הציבורי כולו) ושל עובדים בשירותים חיוניים נוספים. תחום זה - הגבלת שביתה של מגזרים מסוימים - הוא התחום העיקרי שבו מדינות אחדות חורגות ממדיניות ארגון העבודה הבינלאומי, שכן הן מעניקות פרשנות רחבה הרבה יותר ממנו למושגים כמו "המגזר הציבורי" ו"שירותים חיוניים". יש לציין שיש מדינות שאינן אוסרות לגמרי על שביתה של עובדים במגזרים חיוניים, אבל מגבילות אותה מאוד ומאפשרות למדינה לאסור עליה בקלות רבה; בלגיה, אוסטרליה ובריטניה הן דוגמאות מובהקות לכך.

טבלה 1: זכות השביתה בשתים עשרה מדינות

מדינה	הכרה מפורשת בזכות השביתה	התראה מראש	מיצוי הליכים אחרים	הצבעה בקרב העובדים	שביתה פוליטית	השביתה אסורה
גרמניה	לא	לא	כן. בוררות אינה חובה, אך מקובלת	לא חובה, אך מקובלת	אסורה	"משרתי ציבור" ובכלל זה שוטרים, חיילים ומורים
בריטניה	לא	לא  (בפועל 7 ימים)	לא	כן (יש להודיע למעסיק 7 ימים לפני ההצבעה)	אסורה	כוחות הביטחון (יש מגבלות כבדות על שביתות בשירותים חיוניים כמו רפואה ודואר)
טורקיה	בחוקה	6 ימים (מלבד הזמן המוקדש למשא ומתן ולגישור)	משא ומתן של 6 יום בין הצדדים, ואחר כך גישור כפוי של 21-15 יום	לבקשת 25% מהעובדים	אסורה	עובדי ציבור ו"עובדים חיוניים" ביתר המגזרים (שומרים, טכנאים, כבאים וכו')
בולגריה	בחוקה	7 ימים	כן (אלא אם המעסיק הפר הסכמים קודמים)	כן	אסורה	לעובדי ציבור ו"מגזרים חיוניים" אחרים (חשמל, תקשורת, בריאות, תחבורה וכו')
שווייץ	בחוקה	לא	כן	לא	אסורה	עובדי ציבור ונושאי משרות ניהול בכירות
צרפת	בחוקה	5 ימים במגזר הציבורי	לא (מלבד המגזר הציבורי)	לא	אסורה	כוחות הביטחון
אוסטרליה	בחוקה	3 ימים	כן	לא	אסורה	יש הגבלות שונות במדינות השונות, ואפשר לאסור בקלות על שביתות הפוגעות במסחר או בשירותים ציבוריים
איטליה	בחוקה	10 ימים בשירותים חיוניים	לא	לא	מותרת	שירותים חיוניים כמו כוחות הביטחון ופקחי טיסה
יפן	בחוק	10 ימים בשירותים חיוניים	לא	לא	אסורה	עובדי ציבור
בלגיה	ייתכן שבחוקהזכות לשבות אינה מופיעה בחוקת בלגיה. על הדיון בשאלה אם זכות השביתה מוכרת באופן מפורש בחוק הבלגי ראו Stewart and Bell, 2009	לשוטרים בלבד	לא (מלבד שוטרים), אבל תנאים כאלה מופיעים בדרך כלל בהסכמים בין הצדדים	לא	מותרת	חיילים, ואפשר לאסור בקלות על שביתות הפוגעות באינטרס הציבורי
ארגנטינה	בחוקה	לא (בפועל 20-15 יום)	משא ומתן של 15 יום. לעובדי המגזר הציבורי ולשירותים חיוניים - עוד חמישה ימים	לא	אסורה	כוחות הביטחון
ישראל	לאבחוק הישראלי אין התייחסות פוזיטיבית המכירה בזכות לשבות, אבל יש התייחסות לשביתה לא מוגנת ולשביתה בשירות הציבורי. ראו חוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957.	15 ימים	כן (לפי פסיקת בית המשפט)	לא	אסורה	כוחות הביטחון

מקורות: סחייק, 2004; צוובר ולהב, 2003;
Stewart and Bell, 2009; Eurofound, 2011; U.S. Department of State, 2010;
ILO, 2011A; International Labuor Organization, 1992; International Trade Union Association, 2011.

אם ננסה למקם את המדינות על רצף נראה שהמדינות המגבילות ביותר את זכות השביתה הן טורקיה ובולגריה: בשתיהן אסור לעובדי ציבור ועובדים בשירותים חיוניים אחרים לשבות, אסור לשבות שביתה פוליטית וחובה להתריע מראש לפני המעסיקים על שביתה. בשתיהן יש למצות הליכים קודמים לפני הפתיחה בשביתה ולקיים הצבעה של העובדים, אך אופיין של חובות אלה שונה ממדינה למדינה. המדינה המתירנית ביותר בכל הנוגע לזכות השביתה היא איטליה, המתירה שביתה פוליטית ואינה מטילה כמעט מגבלות על שביתות (מלבד של שירותים חיוניים מעטים); ואחריה צרפת, האוסרת שביתה פוליטית (אך בעצם מתירה שביתה מעין פוליטית) ומחייבת התראה של חמישה ימים במגזר הציבורי; גם ישראל וארגנטינה מתירניות למדיי - המגבלות העיקריות המוטלות בהן היא חובת התראה של חמישה עשר יום ואיסור על שביתה פוליטית (בישראל כאמור מותרת שביתה מעין פוליטית), אם כי ארגנטינה מגבילה מעט יותר, שכן היא מחייבת באופן מפורש יותר לנהל משא ומתן בזמן זה. שאר המדינות נמצאות במרכז הרצף, וקשה יותר להכריע בעניינן: בשווייץ וביפן אסור לעובדי המגזר הציבורי לשבות; באוסטרליה ובבלגיה אפשר בקלות לאסור על שביתות בשל פגיעה באינטרס הציבורי; ואילו חובת ההצבעה בקרב העובדים בבריטניה והנוהג לקיים הצבעה ובוררות בגרמניה (וכן היעדר הכרה פורמלית מפורשת בזכות השביתה בשתיהן) מגבילות גם הן את זכות השביתה במידה ניכרת.

נתונים על שביתות בעולם ובישראל

הבדלים בין מדינות ניכרים לא רק בחוקי השביתה, אלא גם - ואף יותר - בהיקף השביתות בכל מדינה ומדינה. את היקפי השביתות אפשר להשוות באמצעות כמה מדדים: הראשון - מספר השביתות שהתקיימו. מדד זה אינו מתייחס למשך השביתה ולמספר השובתים שהשתתפו בה; השני - מספר העובדים שהשתתפו בשביתות בתקופה מסוימת; והשלישי - מספר ימי העבודה שלא התקיימו עקב שביתות, כלומר מספר ימי השביתה.

ככלל, היקף השביתות במדינות דמוקרטיות רבות פחת במידה ניכרת מאז שנות השישים והשבעים. לירידה זו סיבות רבות, הבולטות שבהן:

• ירידה בכוחם של ארגוני העובדים- מכיוון שברוב המקרים ארגוני העובדים הם היוזמים את השביתות, ככל שהם חלשים יותר וככל שפחות עובדים מאוגדים בהם כך היקף השביתות צפוי לקטון. הירידה בכוחם של ארגוני העובדים קשורה לשינוי רחב היקף בשוק העבודה בכלכלות המפותחות, שעיקרו התחזקות הכלכלה הנאו-ליברלית, הדוגלת במעורבות מזערית של המדינה בכלכלה ובשוק חופשי; אחד המאפיינים העיקריים של השוק החופשי הוא החלשת ארגוני העובדים. לתהליכים אלה - של התחזקות הכלכלה הנאו-ליברלית והיחלשות ארגוני העובדים - כמה סיבות: ראשית, תהליכי ההפרטה שיזמו ממשלות רבות למן סוף שנות השבעים. הפרטתן של חברות ממשלתיות הגבירה בייחוד את ה"גמישות התעסוקתית", כלומר את עוצמתו של המעסיק לשנות את דפוסי ההעסקה של העובדים אל מול תביעותיהם של ארגוני העובדים; שנית, המעבר לחוזי העסקה אישיים ולהעסקה באמצעות חברות קבלן, התופסים את מקום העבודה המאורגנת; ושלישית, שינוי תרבותי, המדגיש יותר ערכים אינדיבידואליסטיים ופחות סולידריות חברתית, וכן תורם לכך שעובדים רבים מעדיפים שכר גבוה יותר, המושג בדרך כלל בחוזי העסקה אישיים, על פני ביטחון תעסוקתי, המושג באמצעות הסכמים קיבוציים וחברות בארגון עובדים. ארגוני העובדים נחלשו אפוא במידה ניכרת, ויש מגמה - אם כי לא בכל המדינות - של ירידה בשיעור העובדים המאוגדים בארגוני עובדים. כך למשל מתוך ארבע עשרה מדינות מערביות שנבדקו, בעשר ירד שיעור העובדים המאורגנים, ובארבע מדינות הוא עלה. יש לציין שגם בישראל קטן במידה ניכרת שיעור העובדים המאוגדים בארגוני עובדים: בשנות השישים והשבעים היה מדובר בלפחות 80% מהעובדים במשק (Cohen et al., 2003: 694), ואילו בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת עמד שיעור זה, לפי ההערכות, על 45%-33% (להערכות הנמוכות ראו:  ILO, 2011B; להערכות הגבוהות ראו Cohen et al., 2003: 692).
• אימוץ גישה מגבילה יותר כלפי זכות השביתה- במדינות רבות, בעיקר אלו שאימצו מדיניות כלכלית נאו-ליברלית (בראש ובראשונה בריטניה של ממשלת תאצ'ר וארצות הברית של ממשל רייגן, אבל גם מדינות אחרות במערב אירופה) הוחמרו מאז שנות השבעים המגבלות המוטלות על זכות השביתה: בחקיקה, בפסיקות בתי המשפט או בנורמות שארגוני העובדים נוהגים על פיהן. כך למשל בבריטניה נחקק ב-1984 חוק שלפיו לפני שביתה יש לערוך הצבעה חשאית בקרב העובדים. דוגמה לשינוי שמקורו אינו בחקיקה, אלא בפסיקה ובנורמות, היא אימוץ הולך וגובר במדינות רבות של עקרון "השקט התעשייתי" - העיקרון הקובע שכל עוד הסכם קיבוצי בתוקף, אסור לארגון העובדים לשבות (חוץ מאשר בנוגע לסוגיות הנוגעות להפרת ההסכם הקיבוצי שכבר נחתם). אם העובדים בכל זאת שובתים בתקופת השקט התעשייתי או בכל שביתה לא לגיטימית אחרת, הם חשופים יותר מבעבר לתביעות לפיצויים ואף לפיטורים. 
  
  כיצד ישראל משתלבת במגמה זו? השוואה בין היקף השביתות בישראל ובמדינות אחרות מלמדת שעד אמצע שנות השבעים היה מספר ימי השביתה בישראל נמוך בהשוואה למדינות אחרות (להרחבה על שביתות בישראל ראו: "כאן שביתה!: על תרבות השביתה הישראלית", בגיליון זה). בשנים 1965 1974 למשל היה מספר ימי השביתה הממוצע לשנה (לאלף מועסקים) בישראל נמוך מזה שבמדינות מערביות רבות, ופחות מחמישית ממספרם באיטליה, בקנדה ובארצות הברית.
  
  מאמצע שנות השבעים עלו בהדרגה מספר ימי השביתה ומספר העובדים המשתתפים בשביתות בישראל, אם כי לא באופן לינארי, בעיקר בהשוואה למדינות אחרות. יצוין שמספר השביתות הממוצע לשנה (נתון שהמחקר מתייחס אליו פחות מלנתונים אחרים) נמצא במגמת ירידה דווקא, אם כי גם מגמה זו אינה רציפה. בשנות התשעים ובראשית שנות האלפיים כבר הייתה ישראל מהמדינות המובילות בעולם במספר העובדים המשתתפים בשביתות ובמספר ימי השביתה: מחקר שנערך בשנים 1993 2001 והשווה בין ישראל לשמונה מדינות מערביות אחרות (ארצות הברית, קנדה, בריטניה, אוסטרליה, ניו זילנד, יפן ספרד ודנמרק) מצא שממוצע ימי השביתה לשנה וממוצע העובדים המשתתפים בשביתה לשנה (שניהם ביחס למספר המועסקים במשק) בישראל היו הגבוהים ביותר (אפיק, 2003: 7); כך מצא גם מחקר דומה שנערך בשנים 2002 2003 והשווה בין ישראל לעשר מדינות מערביות אחרות (דנמרק, אירלנד, איטליה, יפן, הולנד, ניו זילנד, נורווגיה, ספרד, שוודיה, גרמניה) (אפיק, 2005: 3); ובשנים 2002 2006 עמד ממוצע ימי השביתה לשנה במדינות החברות ב-OECD על 31 ימי שביתה לאלף מועסקים, במדינות האיחוד האירופי על 41, ובישראל - על 476. עם זאת, במספר ימי השביתה השנתיים בישראל, כמו במדדים האחרים של היקף השביתות, ניכרת במחקר האחרון ירידה לעומת תקופות קודמות, וירידה זו נמשכת עד היום (להרחבה, ראו: "כאן שביתה!: על תרבות השביתה הישראלית", בגיליון זה).
  תרשים 3 מציג את התמונה המלאה בנוגע להיקפי השביתות בישראל ובמדינות אחרות בשנות השבעים ובשנות האלפיים. הנתונים מראים שבאמצע שנות השבעים היה היקף השביתות בישראל רגיל בהשוואה למדינות המערב; בעשור הראשון של שנות האלפיים לעומת זאת כבר עמדה ישראל במקום הראשון בהיקף השביתות במדינות אלה.

סיכום

מאמר זה הראה שגם אם זכות השביתה מוכרת ומבוססת בחוק הבינלאומי ובחוקים או בפסיקות בית משפט של רוב המדינות, אופייה - בייחוד בכל הנוגע למגבלות המוטלות עליה - והיקף השימוש בה שונים מאוד ממדינה למדינה. בעשורים האחרונים יש מגמה כללית של ירידה בהיקף השביתות במדינות המערב, בעיקר בשל היחלשות ארגוני העובדים ואימוץ מדיניות מגבילה יותר בכל הנוגע לזכות השביתה. לפחות עד השנים האחרונות לא הצטרפה ישראל באופן גורף למגמה זו (ומבחינה מסוימת להפך), ועובדה זו מציבה אותה כאחת המדינות שכיום היקף השביתות בה, לפחות מבחינת ימי השביתה, הוא מהגבוהים בעולם.

רשימת מקורות

אפיק, נעמה, 2003. סקירת שביתות בישראל ובמדינות אחרות, משרד האוצר, אגף השכר והסכמי עבודה.

אפיק, נעמה, 2005. סקירת השביתות בישראל בהשוואה בינלאומית, משרד האוצר, אגף השכר והסכמי עבודה.

גלילי, יהודית ומיכל קורא, 2004. זכות השביתה: מהות, גבולות ושינויים עתידיים, מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

דריישפיץ, שוריק, 2011. "כאן שביתה!: על תרבות השביתה הישראלית", פרלמנט, גיליון זה (68), אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2009. "שביתות והשבתות, שובתים ומושבתים, ימי עבודה שאבדו ועיצומים", טבלה 12.45, שנתון סטטיסטי לישראל 2009.

חוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957.

טוטנאור, אור, 2011. "זכות השביתה", פרלמנט, גיליון זה (68), אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

סחייק, דפנה, 2004. פיתרון סכסוכי עבודה: סקירה משווה, מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

צוובר, שרה ודן להב, 2003. תנאים מוקדמים להכרזה על שביתה: מבט משווה, מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

שירום, אריה, 1983. מבוא ליחסי עבודה בישראל, תל אביב: עם עובד.

Cohen, Yinon, Yitchak Haberfeld, Guy Mundlak, and Ishak Saporta, 2003. "Unpacking Union Density: Membership and Coverage in the Transformation of of the Israeli IR System", Industrial Relation 42 (4): 692-711.

Eurofound, 2011. , Zurich: International Labour Organization.

Hale, Dominic, 2008. "International Comparisons of Labour Disputes in 2006", Economic & Labour Market Review 2 (4): 32-39.

ILO, 1948. "Freedom of Association and Protection of the Right to Organise Convention".

ILO, 2011A. "National Labour Law Profiles".

ILO, 2011B. "Statistics by Country", Laborsta Internet.

International Labour Organization, 1992. General Report: Report I, Geneva: International Labour Organization.

International Trade Union Association, 2007. "2007 Annual Survey of Violations of Trade Union Rights".

Ochel, Wolfgang and Markus Selwitschka, 2003. "Labour Dispute Rules and Strikes in the European Union", CESifo Dice Report, February.

Stewart, Arabella and Mark Bell (eds.), 2009. The Right to Strike: A Comparative Perspective: A Study of National Law in Six EU States, Liverpool: The Institute of Employment Rights.

United Nations, 1966. "International Covenant on Economic, Social and Cultural Rights", Office of the United Nations High Commissioner for Human Rights. 

U.S Department of State, 2010. "2009 Country Reports on Human Rights Practices".