פרלמנט

רוסיה: סוף עידן ילצין והדינמיקה של חילופי השלטון

כיצד הפך קצין ק.ג.ב. לשעבר לנשיאה השני של רוסיה?

ביומה האחרון של שנת 1999, בשעה שבה עסקה רוב האנושות בהכנה לחגיגות המילניום ובחשש מפני באג 2000, הפתיע נשיא רוסיה בוריס ילצין והתפטר ממשרתו, בה החזיק כשמונה שנים. ההתפטרות הוגשה כחצי שנה לפני המועד החוקתי לסיום כהונתו, וסימנה את תחילתה של תקופת מעבר אשר בה חוותה רוסיה חילופי שלטון חופשיים. בהתאם לחוקה הרוסית התמנה ראש הממשלה ולדימיר פוטין לנשיא בפועל, עד לבחירות לנשיאות שהוקדמו ויועדו לסוף חודש מרס 2000.

ההתפטרות הייתה צעד שגרר עמו כמה שאלות:

  • מדוע התפטר ילצין רק עכשיו, ולא לפני כן?
  • מדוע התפטר דווקא בעיתוי זה של ערב המילניום? ומדוע בחר דווקא בפוטין כיורשו המועדף?

על-פי גישה רווחת, ילצין חיפש יורש ראוי במשך שנתיים קודם להתפטרותו. בריאותו הרופפת והירידה המתמשכת בפופולריות שלו המריצו את ילצין למצוא מחליף שיעמוד בכמה דרישות:ימשיך את הקו הפוליטי הכללי שלו, לא יגרום זעזוע ליציבות המשטר, ייהנה מתמיכה ציבורית רחבה ויסכים להגיע ל"דיל" שבמסגרתו תינתן חסינות למשפחתו ולמקורביו של ילצין.*

המשרה הטובה ביותר שדרכה אפשר היה לבחון את התנאים האלו היא משרת ראש הממשלה. אמנם, נושא משרה זאת זוכה על-פי החוקה הרוסית לסמכויות מצומצמות למדי ביחס לנשיא, אך כאשר הנשיא אינו מתפקד או מתפטר, ראש הממשלה נוטל את סמכויותיו ומכהן כנשיא בפועל. האם ייתכן כי חמישה ראשי הממשלות(!) שכיהנו תחת ילצין בשנתיים האחרונות לכהונתו (ראה מסגרת) היו מעין בלוני ניסוי שהפריח, כדי לבדוק את מידת התאמתם לרשת אותו כנשיא?

הסיבות לתחלופה הגבוהה של ראשי הממשלות היו מגוונות: צ'רנומירדין הוותיק פוטר (מרס 1998) מכיוון שילצין חשד כי הוא צובר כוח פוליטי רב מדי המסכן את מעמדו. קיריינקו פוטר (אוגוסט 1998) בשל סיבה הפוכה: הוא לא הצליח לבסס לעצמו סמכות. לאחר שנכשל ניסיון למנות שנית את צ'רנומירדין מונה ייבגני פרימקוב כראש ממשלה חדש אך גם הוא סולק ממשרתו על-ידי ילצין (מאי 1999), כנראה בגלל עמדות עצמאיות מדי. הבא בתור, סרגיי סטפאשין, זכה לכהן במשרת ראש הממשלה פחות משלושה חודשים. הוא אמנם הפגין נאמנות לילצין אך לא זכה לתמיכה ציבורית מספקת, וכאשר התקרבו הבחירות לפרלמנט, החליט ילצין להמר על ראש ממשלה חדש.

המועמד החדש היה ולדימיר פוטין, בן 47, קצין בכיר לשעבר בשורות הק.ג.ב וראש השירותים החשאיים (פ.ס.ב). בארבעת החודשים שחלפו בין מינויו של פוטין (9 באוגוסט 1999) לבין התפטרותו של ילצין, הצליח ראש הממשלה במה שנכשלו קודמיו. כאדם שלא צמח משורות הפוליטיקה הוא לא איים מידית על מעמדו של ילצין, והצליח לקנות את אמונו. עם זאת, הוא הצטייר כאיש חזק אשר יוכל להנהיג את רוסיה ביד רמה. בנוסף, בעקבות המלחמה שהוביל נגד המורדים בצ'צ'ניה, החל ליהנות מתמיכה ציבורית רחבה. כל אלה שכנעו קרוב לוודאי את ילצין כי פוטין הוא "היורש" המועדף מבחינתו.

הבחירות לפרלמנט (דומא) שנערכו ב-19 לדצמבר רק חיזקו את דעתו: המפלגה שנתמכה על-ידי פוטין - "אחדות" - זכתה להישגים נאים, והוא הצליח לבסס את מעמדו כראש ממשלה אהוד.

שנתיים של טלטלה פוליטית במשרת ראש הממשלה הרוסית

  • ויקטור צ'רונומירדין: דצמבר -1992מרס 1998
  • סרגיי קיריינקו: מרס -1998אוגוסט 1998
  • ייבגני פרימקוב: ספטמבר -1998מאי 1999
  • סרגיי סטפאשין: מאי -1999אוגוסט 1999
  • ולדימיר פוטין: אוגוסט -1999דצמבר 1999

עתה התקבלה אצל ילצין ההחלטה הסופית לפרוש ולפנות את מקומו בהקדם האפשרי. לכאורה יכול היה להמשיך בכהונתו עוד כחצי שנה, עד לבחירות לנשיאות (שיועדו ליוני 2000), ולהמשיך לטפח את מעמדו של פוטין. אולם התנאים הפוליטיים הבשילו מבחינתו לעשות את הצעד בהקדם האפשרי:

ראשית, הביאה התפטרותו של ילצין מידית למינויו של פוטין כנשיא בפועל (בניגוד ל"נשיא נבחר"). עמדה עתירת סמכויות זאת הקלה על פוטין לבנות את עצמו כמועמד המוביל והחזק לנשיאות.

שנית, ההתפטרות גרמה להקדמת הבחירות לנשיאות בשלושה חודשים בקירוב. בכך הושגו כמה מטרות:

נפגעה יכולת ההתארגנות של המועמדים האחרים האהדה הציבורית הרחבה שזכה לה פוטין בדצמבר נרתמה למרוץ,
נמנעו סיכונים מיותרים (כגון מפלות בחזית הצ'צ'נית) שיעיבו על סיכוייו.

שלישית, יש הטוענים כי ב-12 הימים שחלפו בין הבחירות לדומא לבין ההתפטרות, הגיעו פוטין וילצין להבנה שבמסגרתה ערב פוטין לחסינותם של ילצין ושל מקורביו מפני חקירת שחיתויות שהיו מעורבים בהן. משהוסר מכשול זה - כל שנותר לילצין היה לבחור את יום התפטרותו.

ילצין הסביר את החלטתו להתפטר דווקא בערב השנה האזרחית בגדולתו של התאריך, אולם ייתכן מאוד כי גם מאחורי בחירה זאת עמדו שיקולים פוליטיים. ילצין היה ער לכך שבמערכת פוליטית רגישה שאינה מורגלת בחילופי שלטון "שקטים", חשוב לנסות וליצור את מרב התנאים שיאפשרו מעבר ללא זעזועים מיותרים. הבחירה בערב השנה האזרחית אכן עזרה ליצור אקלים רגוע ו"שקט תעשייתי" בימיו הראשונים של פוטין כנשיא בפועל: רוב אזרחי רוסיה היו בעיצומה של חופשה ארוכה, העיתונים היו בפגרה של שלושה ימים, שוקי ההון היו סגורים לרגל החג ומרבית יריביהם הפוליטיים של ילצין ושל פוטין נמצאו מחוץ למוסקבה.

התקופה שחלפה בין התפטרותו של ילצין לבין הבחירות לנשיאות הוכיחה כי שיקוליו של ילצין היו נכונים, וכי הוא "הימר על הסוס הנכון". כניסתו של פוטין למשרת הנשיא בפועל הייתה חלקה יחסית, והוא הצליח לבסס את עצמו כמועמד הדומיננטי לנשיאות. האהדה הציבורית שהוא זכה לה הייתה כה משמעותית עד כי מועמדים בולטים לנשיאות (פרימקוב, לֶבֶּד) פרשו מהמרוץ והתייצבו מאחוריו.

ביום הבחירות (26 במרס) כבר היה ברור כי פוטין יזכה במשרה, והשאלה היחידה שנותרה פתוחה הייתה האם יזדקק לסיבוב אחד או לשניים. 53% הקולות שקיבל פטרו אותו מצורך בסיבוב בחירות נוסף ושיקפו את התמיכה הרחבה שנהנה ממנה.

ילצין הותיר לרוסיה ולפוטין מורשת שנויה במחלוקת. הצדדים החיוביים שלה כללו התנתקות מן העבר הטוטליטרי, חירויות פרט רחבות יותר, פתיחות למערב וביסוסה של מערכת פוליטית רב-מפלגתית. לצד אלה, הטביע ילצין תחלואים רבים במערכת: בתקופת שלטונו התגבשהשכבת "אוליגרכים", העושה בכלכלת המדינה כרצונה אך חסינה בזכות קשריה עם פוליטיקאים בכירים ובשל אזלת היד של המערכת המשפטית הרופפת התקשורת נשלטה עדיין על-ידי גורמים ממשלתיים ולא נותנת במה לקולות אופוזיציה הלאומנות הרוסית מטופחת המדינה נגועה בשחיתות והנשיא נהנה מסמכויות מנופחות, כמעט דיקטטוריות.

עם היבחרו יצא פוטין בהצהרת כוונות כללית. הוא הבטיח ליצור רוסיה חזקה יותר על-ידי חיזוק שלטון החוק, חידוש חקירות השחיתות כנגד בכירים בשורות הביורוקרטיה והידוק הקשרים בין מוסקבה לבין המחוזות.

כל אלה הם צעדים חיוניים להתנתקות מן הצדדים הבעייתיים של מורשת ילצין אך כפי שהוכיחה הדינמיקה הבעייתית של חילופי השלטון, עליו לחזק גם את חוסנם של מוסדות המדינה: להשיב למוסד הנשיאות את היוקרה שנפגעה בשנים האחרונות, לטפח את ערוצי הקשר עם הממשלה ועם הפרלמנט, להשתחרר מהשפעתם הדורסנית של בעלי ההון ולייצב את המערכת הפוליטית שטולטלה רבות בדמדומי עידן ילצין.

לעת עתה, פוטין נהנה מתמיכה רחבה בקרב הציבור. נראה כי רוב אזרחי רוסיה מאמינים בכנות כוונותיו להצעיד את רוסיה אל עתיד טוב יותר. אחרים מפקפקים ביכולתו, ואפילו ברצונו להתנער משכבת האוליגרכים ולחזק את המערכת המשפטית. הם טוענים כי אי-אפשר לצפות מאדם שהעניק לילצין ומקורביו חסינות משפטית תמורת מינויו כנשיא בפועל, לטהר את המערכת הפוליטית הרוסית מחולייה.

גם במערב הדעות חלוקות, ודימויו של פוטין כ"איש מסתורין" עדיין לא פג. רבים ראו בפסגה שנערכה בתחילת יוני בין פוטין לבין נשיא ארה"ב, ביל קלינטון, כבסיס שעליו ניתן לבנות אופטימיות זהירה. אולם מספר ימים לאחר מכן, נעצר ברוסיה איל התקשורת ולדימיר גוסינסקי, אשר כלי התקשורת בבעלותו ביטאו לא פעם דיעות אופוזיציוניות לקרמלין. כלל לא ברור אם פוטין היה מעורב בדרך כלשהי במעצר (לנוחיותו - הוא שהה בעת המעצר בברלין במסגרת ביקור רשמי), אך אם יימשך הדיכוי של חופש העיתנות גם בתקופתו, הדבר לא ייבשר טובות לתהליך הדמוקרטיזציה ההדרגתי שעוברת רוסיה.

הכתוב מובסס על:

• Pimenov, Alexei, "The Future That Never Was," The Wilson Quarterly, Vol. 24 (2), Spring 2000, pp. 59-67.

• Powell, Bill & Yevgenia Albats, "Russia's Mystery Man," Newsweek, January 17th 2000, pp. 30-34.

• "Russia - Constitution," http://www.uni-wuerzburg.de/law/rs_indx.html.

• "What Next, President Putin?" The Economist, April 1st 2000, p. 11.