פרלמנט

זכויות האדם

ההכרזה הבין-לאומית בדבר זכויות האדם התקבלה בעצרת האו"ם ב-10 בדצמבר 1948. הכרזה זו, האמנה הבין-לאומית לזכויות כלכליות, חברתיות, ותרבותיות (1966) והאמנה הבין-לאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות (1966) מהוות את 'המגילה הבין-לאומית של זכויות האדם'.

ההכרזה היא ביטוי ראשון מסוגו להסכמה של הקהילה המאורגנת של האו"ם בדבר אגד של זכויות אדם, ובכללן זכויות אנושיות, אזרחיות, פוליטיות, כלכליות וחברתיות. היא משמשת קנה-מידה אחיד ומכנה משותף לכל העמים והאומות, הנקראים להעמיד את החירויות האלה לנגד עיניהם.
התשתית הפילוסופית של ההכרזה מניחה כי "כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם. כולם חוננו בתבונה ומצפון, ולפיכך חובה עליהם לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה". הזכות לחירות ולשוויון היא זכותו המולדת של כל אדם ואין לבטלה.

ההכרזה מגדירה את 'הזכות לחיים, לחירות ולביטחון אישי', ההכרחית לשם מימוש זכויות אחרות. גם זכויות אזרחיות ופוליטיות מפורטות, וביניהן איסור עבדות ועינויים, שוויון כל אדם בפני החוק וזכותו למשפט הוגן, הזכות לפרטיות, לחופש תנועה ומגורים, לאזרחות, לנישואין ומשפחה, לקניין, לחירות המחשבה, המצפון והדת, לחירות הדעה והביטוי לחירות ההתאספות וההתאגדות בדרכי שלום.

תרומה חשובה היא הזיקה בין שני חלקי ההכרזה. בחלקה הראשון מפורטות זכויות היסוד, ובחלקה השני -- זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. זכויות אלו הכרחיות לשמירה על כבוד האדם ולהתפתחות אישיותו. יש הכרח שמימוש זכויות אלו תלוי במוגבלות המשאבים העומדים לרשות המדינה, וכי הוא מחייב מאמץ בין-לאומי. הזכויות כוללות את הזכות לעבוד, את הזכות לביטחון סוציאלי ולקבלת שכר שווה בעבור עבודה שווה, את הזכות למנוחה ולפנאי, לרמת חיים נאותה, לבריאות ולרווחה ואת הזכות לחינוך.

בסיום ההכרזה נכתב כי כל אדם זכאי למשטר סוציאלי ובין-לאומי, שאפשר לקיים במסגרתו את הזכויות והחירויות שנקבעו בהכרזה זו, ומוצגות חובותיו של כל יחיד כלפי הכלל. ההגבלות היחידות על זכויותיו וחירויות של האדם נועדו להבטיח את הזכויות והחירויות של הזולת והסדר הציבורי ואת טובת הכלל בחברה דמוקרטית.

מאז 1948 ההכרזה נחשבת לחשובה ולמרחיקת הלכת שבהכרזות האו"מ, ומשמשת אבן שואבת למאמצים הבין-לאומיים הנעשים כדי לקדם את זכויות האדם וחירויותיו הבסיסיות ולהגן עליהן. כוחה של ההכרזה מתבטאת בהעברת האחריות לזכויות מן היחיד אל המדינה. בעבר, על היחיד היה להוכיח כי זכויותיו הופרו, ואילו היום המדינה היא שצריכה לתת דין וחשבון למוסדות הבין-לאומיים על הפרת הזכויות המוגדרות בהכרזה.

עם השנים הפכה ההכרזה ממס שפתיים להכרזה המתווה את החוק העליון הבין-לאומי הנוגע לזכויות האדם בעולם. כאשר התקבלה ההכרזה, ראשי המדינות לא הכירו בהיותה מחייבת הלכה למעשה. התפיסה השלטת הייתה כי זכויות האדם הן עניין פנימי של המדינות ולא עניינה של הקהילה הבין-לאומית. אולם כיום, התקנים שנקבעו בהכרזה ישימים בכל מדינה, ולמעשה, בכל הקשור לזכויות אדם אין משמעות לגבולות הבין-לאומיים. ממחקרים עולה כי יש התקדמות הדרגתית בשמירה על זכויות האדם ברחבי העולם.

אחד הגורמים שתרם יותר מכול להתקדמות זו היא כינונם של גופים, מוסדות ואמנות האמונים על שמירת זכויות האדם ועל מעקב אחר הפרתן, ובראשם מוסדות האו"ם. לוועדת זכויות האדם של האו"ם יש מנדט לעסוק בכל נושא הנוגע לזכויות האדם. המדינות החתומות על האמנה מגישות לוועדה דוח על מצב זכויות האדם, והוועדה חוקרת ומבקרת את המדינות בנוגע למימוש זכויות האדם ולשמירה עליהן. בית המשפט הבין-לאומי (International court of justice), שמקום מושבו בהאג, הוא גוף משפטי של האו"ם האמון על שמירה על זכויות האדם. בספטמבר השנה דן בית המשפט הבין-לאומי את ראש ממשלת רואנדה לשעבר, קאמבאנדה, למאסר עולם בעוון רצח עם. בוועידה הדיפלומטית של האו"ם, שהתקיימה ברומא ביולי השנה, הוחלט על הקמת בית משפט פלילי בין-לאומי קבוע (Permanent International Criminal Court), שיוכל להפעיל את סמכותו השיפוטית על אנשים בעוון פשעים מעוררי דאגה בינלאומית כמו: רצח עם, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה ואלימות.

ההכרזה משמשת משענת פילוסופית לגופים בין-לאומיים נוספים אשר שוקדים על שמירת זכויות האדם שנקבעו בהכרזה. המועצה האירופית (The Council of Europe) הקימה את בית המשפט האירופי לזכויות האזרח (European Convention on Human Rights-1950). רבים מסעיפים של האמנה האירופית זהים לאלה של הצהרת האו"ם. בית המשפט (Court of Justice) של האיחוד האירופי גם הוא עוסק בעתירות הנוגעות לזכויות האדם. גם בקרב איחוד המדינות האמריקניות קיים גוף שיפוטי האחראי לשמירת זכויות האדם והוא The Inter-American Court of Human Rights שמקום מושבו בסאן-חוזה.
ההכרזה משמשת גם מקור השראה לחוקות לאומיות שונות. מדינות חדשות באפריקה ומדינות מתחדשות במזרח אירופה חתמו גם הן על ההכרזה ואימצו חלקים ממנה לחוקותיהן.

בשנת 1966 חתמה ישראל על האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות ועל האמנה לזכויות חברתיות, כלכליות ותרבותיות, אולם רק ב01991 אשררה ישראל את האמנות האלה ונתנה להן תוקף מחייב. אחת ממחויבויות המדינה היא הגשת דוחות תקופתיים לאו"ם על יישום הוראות האמנה השנה הגישה ישראל בפעם הראשונה מאז אשרור האמנה דוח לוועדת זכויות האם של האו"ם, שהתכנסה בחודש יולי בג'נבה.

מחויבותה של ישראל למימוש הזכויות המצוינות באמנה באה לידי ביטוי גם בהצעות חקיקה שעניינן עיגון הזכויות הקבועות בהכרזה ובאמנות, וגם בחקיקת היסוד של מדינת ישראל. ערב מושב החורף של הכנסת הכריז שר המשפטים צחי הנגבי, כי בכוונתו להגיש הצעות חוק בנוגע לשלושה חוקי יסוד שיעגנו זכויות אלו בחקיקת היסוד. הצעות החוק הן -- חוק יסוד: חופש הביטוי וההתאגדות, חוק יסוד: זכויות במשפט וחוק יסוד: זכויות חברתיות.

* הכתוב מבוסס על חומר שהתקבל ממחלקת זכויות אדם במשרד החוץ, על קטעי עיתונות ועל חומר מהאינטרנט.