משבר השתתפות: האם שיעור ההצבעה נמצא במגמת ירידה?

הבחירות לראשות הממשלה שהתקיימו בפברואר 2001 היו תקדימיות. לראשונה בתולדות מדינת ישראל נדרשו האזרחים ללכת לקלפיות ולבחור מועמד לראשות הממשלה בלבד, ללא אפשרות להטיל פתק מפלגתי. אחד התוצרים הבולטים של בחירות אלה היה שיעור ההצבעה הנמוך ביותר בתולדות ההיסטוריה האלקטורלית של מדינת ישראל, שעמד על 62.3 אחוזים מבעלי זכות הבחירה. ערך זה מבטא ירידה תלולה לגבי מערכות הבחירות הקודמות בישראל, אולם מוקדם עדיין לקבוע האם הוא מסמן מגמה של ירידה בהשתתפות בבחירות או מבטא חריגה נקודתית הנובעת מכך שהבחירות היו לראשות הממשלה בלבד.

מצד אחד, יש רגליים לסברה שצריך לראות את מערכת הבחירות האחרונה כחריגה, מכיוון שחברו בה כמה גורמים שהביאו לשיעור הצבעה נמוך.

1. ראשית, היעדרות הפתק המפלגתי גרמה לבוחרים במגזרים אחדים להתייחס לבחירות בשוויון נפש, והרחיקה אותם מהקלפיות.
2. שנית, אירועי אוקטובר 2000, יחד עם תחושות קיפוח ארוכות טווח, חברו יחדיו וגרמו לחרם מקיף של הבחירות מצד ערביי ישראל. רק מעט יותר מ-20 אחוז מבעלי זכות ההצבעה במגזר זה השתתפו בבחירות 2001.
3. שלישית, חלקים מן הציבור הביעו שאט נפש משתי החלופות שהוצבו בפניהם, ובחרו להביע מחאתם באמצעות היעדרות מן הקלפיות.

מצד שני, כדאי להרהר באפשרות ששיעור ההשתתפות במערכות בחירות נמצא בתהליך הדרגתי של ירידה. הדבר סביר, במיוחד כאשר בוחנים בצורה השוואתית ולאורך זמן את שיעורי ההצבעה בדמוקרטיות ותיקות אחרות. מחקר מקיף שהתפרסם לאחרונה (Gray & Caul, 2000) מצביע על מגמה ברורה של ירידה בשיעור ההשתתפות ברוב מדינות אלה. האם אפשר להצביע על גורם או על מערכת גורמים היוצרים מגמה זאת? האם גם ישראל מושפעת מהם? מהו שיעור ההצבעה בישראל בהשוואה לדמוקרטיות אחרות?

מכיוון שהשתתפות נחשבת לערך דמוקרטי, ושיעור הצבעה בתהליך הבחירות הוא אינדיקציה למידת ההשתתפות של אזרחים, הרי ששיעורי הצבעה גבוהים נתפסים בדרך כלל כעדות חיובית לחוסנה של דמוקרטיה ולמעורבותם של האזרחים. עם זאת, זהו רק אינדיקטור אחד, ולאו דווקא החשוב שבהם.

יש אפילו המפקפקים במידת הקשר בין שיעור ההצבעה לבין חוסנה של הדמוקרטיה. לדוגמה, שיעורי הצבעה גבוהים מאוד קיימים במדינות אחדות שאין בהן בחירות חופשיות ותחרותיות (סינגפור, טורקייה, כוויית ועוד). לעומת זאת, במדינות כארצות הברית ושווייץ, אחוז ההשתתפות בבחירות נמוך למדי. ייתכן כי שיעורי הצבעה נמוכים אינם מעידים בהכרח על מערכת פוליטית חלשה או על אדישות של האזרחים, אלא משקפים דווקא שביעות רצון כללית מהמערכת.

שיעורי ההצבעה בישראל גבוהים למדי, דבר המעיד על השתתפות ומעורבות פוליטית שהאזרחים מגלים, לפחות ביום הבחירות. אם נתעלם משתי מערכות הבחירות הראשונות (1949, 1951) אשר הציגו ערכים חריגים של שיעורי הצבעה, הרי שקיימת יציבות בשיעור ההשתתפות של אזרחים בבחירות.

מאז 1955 אפשר לזהות בקלות שתי תקופות: עד ל-1969, משך חמש מערכות בחירות, שיעור ההצבעה נע סביב 82 אחוז מ-1973 הוא ירד מתחת לגבול 80 האחוזים. אולם במשך תקופה ארוכה של שמונה מערכות בחירות שיעור ההצבעה יציב מאוד, ונע בין 77.4 אחוזים ל-79.7 אחוזים.

לחצו כאן לצפייה בלוח 1: שיעורי ההצבעה בישראל

אם נשווה את שיעורי ההצבעה בישראל לאלה של דמוקרטיות מבוססות אחרות נגלה שישראל נמצאת בחלק העליון של הרשימה. עם זאת, מבין 21 דמוקרטיות פרלמנטריות שנבדקו, בתשע מהן שיעור האזרחים שמצביע גבוה יותר (ראה לוח 2). עובדה זאת מפתיעה במקצת לנוכח התפיסה הרווחת שהאזרח הישראלי הוא "חיה פוליטית", וששיעורי ההצבעה בישראל הם מן הגבוהים בעולם. האם תפיסה זאת מוטעית? כמה סיבות רומזות שאין זה כך:

• ראשית, יש לקחת בחשבון כי שיעור ההצבעה מתוך כלל האזרחים תושבי ישראל הוא גבוה יותר מזה שמופיע בערכים הרשמיים, מכיוון שרבים מאזרחי ישראל הרשומים בפנקס הבוחרים אינם נמצאים בארץ ואינם יכולים להצביע מחוצה לה. דמוקרטיות רבות מאפשרות גם לאזרחים השוהים בחו"ל להצביע.
• שנית, בשתי המדינות שבהן שיעור ההשתתפות הגבוה ביותר קיימת חובת הצבעה, המעודדת מצביעים להגיע אל הקלפי.
• שלישית, מדדים אחרים מאששים את הטענה שהאזרח הישראלי הממוצע מתעניין מאוד בפוליטיקה. ביחס למדינות אחרות, אזרחי ישראל מעורים יותר בנושאים אקטואליים, קוראים יותר עיתונות יומית ומשתתפים בהכרעות דמוקרטיות על עתיד המדינה. האם למרות כל זאת אפשר לזהות מגמה של ירידה בשיעור ההשתתפות.

לוח 2: שיעורי הצבעה לפרלמנט, ממוצע של שלוש הבחירות האחרונות

* קיימת חובת הצבעה.
** הממוצע לגבי ישראל אינו כולל את בחירות 2001.
מקור: IDEA, VoterTurnout from 1945 to date, www.idea.int/voter_turnou

קיימים גורמים רבים העשויים להשפיע על שיעורי ההצבעה. אחת הטענות הוותיקות והמקובלות ביותר בתחום המחקר על השתתפות פוליטית גורסת שיש קשר בין רמת חינוך גבוהה ומעמד סוציו-אקונומי לבין השתתפות אלקטורלית ומעורבות פוליטית. ככל שהמעמד גבוה יותר כך עולה שיעור ההצבעה. אולם ממצאים שהצטברו עם הזמן מעמידים בספק את תוקפו של הקשר: למרות שרמות החינוך וההכנסה בדמוקרטיות המתועשות עלו בקביעות במשך 50 השנים האחרונות, שיעורי ההצבעה בבחירות ירדו ברוב המקרים.

כאשר משווים את שיעורי ההצבעה בשנות החמישים לשיעורים בשנות התשעים בקרב הדמוקרטיות הוותיקות, מתברר כי רק בשני מקרים חלה עלייה: בדנמרק ובשבדיה. בשאר המקרים חלה ירידה - מתונה או תלולה - בשיעור ההשתתפות. אפילו אם נוציא מן ההשוואה את המקרים (ראה להלן) בהם הייתה בשנות החמישים חובת הצבעה אשר כבר לא הייתה קיימת בשנות התשעים - דבר העשוי להסביר את הירידה בשיעורי ההצבעה - עדיין נשאר רוב גדול של מקרים אשר דורש הסבר משכנע יותר להישנותה של התופעה.

Gray & Caul מעלים במחקרם כמה השערות המסבירות את התופעה הכללית של ירידה בשיעור ההשתתפות, ומנסים לנסח השערה כוללת המספקת את ההסבר המשכנע ביותר.

באופן לא-מפתיע, ביטול חובת הצבעה משפיע ביותר על שיעור ההשתתפות בבחירות. במדינות שביטלו את חובת ההצבעה (הולנד, איטליה) חלה ירידה בשיעור ההצבעה אך הן מהוות מיעוט של המקרים. חובת הצבעה אינה נפוצה בדמוקרטיות המבוססות, ומדינות ספורות מכלל אלה מנהיגות אותה כיום: אוסטרליה, בלגיה ויוון (לדיון מקיף על חובת ההצבעה ראה פרלמנט 22).

גם הסברים מוסדיים אחרים (כמו מידת היחסיוּת של שיטת בחירות קיומו של יום שבתון ביום הבחירות התחרותיות של מערכת המפלגות) לא הצליחו להסביר היטב את הישנות התופעה במקרים רבים, בעיקר מכיוון שההסדרים המוסדיים ברוב המדינות הנחקרות נשארו כמעט ללא שינוי במשך תקופת הניתוח.

השערה המצליחה להסביר מעט יותר את הירידה בשיעור ההשתתפות קשורה בשינויים סוציו-דמוגרפיים שחלו בחלק מן המקרים. במדינות בהן חל גידול מהיר ומשמעותי של האלקטורט אפשר לראות ירידה בשיעור ההשתתפות. שתי סיבות אפשריות לכך: קליטת כמויות גדולות של מהגרים אשר נוטים להיות פחות פעילים פוליטית, וכניסתו המסיבית לאלקטורט של דור המאופיין בזיקה מפלגתית חלשה ובאדישות פוליטית יחסית.

ההסבר המוצלח ביותר, לפי המחקר, קשור לשינויים בדגם הגיוס (מוביליזציה) של קבוצות חברתיות. ירידה מתמשכת בשיעור החברוּת באיגודים מקצועיים והירידה היחסית בהצלחה האלקטורלית של מפלגות פועלים (אשר היו באופן מסורתי ממונות על גיוס של מצביעים רבים) הביאו לפגיעה בתמריץ של שכבות באוכלוסייה להגיע לקלפיות ולהצביע.

ייתכן גם שהירידה בשיעורי ההצבעה היא ביטוי לירידה במידת האמון וההערכה של אזרחים כלפי המוסדות הפוליטיים שלהם. מחקרים שמדדו את תחושות האזרחים לאורך זמן מראים כי כמעט בכל המדינות יש היחלשות עקיבה באמון בממשלה ובפרלמנט ובהערכה של פוליטיקאים. עם זאת, הדבר אינו מחייב גם ירידה אלקטורלית.
האם ההכללות הללו תקפות גם במקרה הישראלי? קשה לומר זאת: למרות התמורות הרבות שעברה ישראל - שינוי מוסדי משמעותי (הבחירה הישירה לראשות הממשלה) הגירה מסיבית (מחבר המדינות) היחלשות האיגודים המקצועיים איבוד הדומיננטיות של מפלגת הפועלים על גלגוליה משבר אמון במוסדות - רמת ההשתתפות בבחירות נותרה יציבה למשך תקופה ארוכה מאוד.

הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה הביאו לשינוי המשמעותי ביותר בשיעור ההצבעה מאז 1955. למרות זאת, ייתכן שבבחירות הבאות לכנסת יתייצב שיעור ההצבעה מחדש סביב הרמה שבה היה ב-30 השנה האחרונות או מעט מתחתיה. ההכרעות העומדות בפני האזרח הישראלי בבואו לקלפיות הן גורליות וקיומיות הרבה יותר מאשר ברוב הדמוקרטיות האחרות.

אולי מוגזם לראות את שיעור ההימנעות הגדול בבחירות 2001 סימן קריטי לכרסום עמוק בתקפותה של המערכת הדמוקרטית עם זאת, כדאי להיות ער לסכנה שבפוטנציאל של אדישות גוברת כלפי הזירה הפוליטית. ייתכן שאדישות זאת רומזת על הסדרים מוסדיים לקויים שמקשים על המשילות, מכניסים את המערכת הפוליטית למבוי סתום וגורמים לניכור של אזרחים רבים כלפיה.

מקורות: 

• "להצביע - זכות או חובה", פרלמנט, גיליון 22, דצמבר 1998, עמ' 6.

• The Economist, "Is There a Crisis?", July 17th 1999.

• Franklin, M. N., "Electoral Participation," in LeDuc, Niemi, & Norris (eds.),Comparing Democracies, Thousand Oaks: Sage, 1996, pp. 216-235.

• Gray, M., & M. Caul, "Declining Voter Turnout in Advanced Industrial Democracies, 1950 to 1997," Comparative Political Studies, Vol. 33 (9), 2000, pp. 1091-1122.

• IDEA, Voter Turnout from 1945 to 1997: A Global Report, 2nd ed., Stockholm: Idea, 1997.