הבחירות לכנסת ה-15
17.5.1999
מספר בעלי זכות הבחירה
4,285,428
אחוז החסימה
1.5%
סך הכל מצביעים
3,373,748
מספר הקולות הכשרים
3,309,416
שיעור ההצבעה
78.7%
| מפלגה | קולות | מושבים (מנדטים) | אחוז הקולות | רשימת מועמדים | מצע |
|---|---|---|---|---|---|
| ישראל אחת | 670,484 | 26 | 20.3 |
המועמדים
|
|
| ליכוד | 468,103 | 19 | 14.1 |
המועמדים
|
מצע
|
| ש"ס | 430,676 | 17 | 13.0 |
המועמדים
|
|
| מרצ | 253,525 | 10 | 7.7 |
המועמדים
|
|
| ישראל בעלייה | 171,705 | 6 | 5.2 |
המועמדים
|
|
| שינוי | 167,748 | 6 | 5.1 |
המועמדים
|
|
| מפלגת המרכז | 165,622 | 6 | 5.0 |
המועמדים
|
|
| מפד"ל | 140,307 | 5 | 4.2 |
המועמדים
|
|
| יהדות התורה | 125,741 | 5 | 3.8 |
המועמדים
|
|
| רע"מ | 114,810 | 5 | 3.5 |
המועמדים
|
|
| האיחוד הלאומי | 100,181 | 4 | 3.0 |
המועמדים
|
|
| חד"ש | 87,022 | 3 | 2.6 |
המועמדים
|
מצע
|
| ישראל ביתנו | 86,153 | 4 | 2.6 |
המועמדים
|
מצע
|
| בל"ד | 66,103 | 2 | 2.0 |
המועמדים
|
מצע
|
| עם אחד | 64,143 | 2 | 1.9 |
המועמדים
|
|
| פנינה רוזנבלום | 44,953 | - | 1.4 |
המועמדים
|
|
| כוח לגמלאים | 37,525 | - | 1.1 |
המועמדים
|
|
| עלה ירוק | 34,029 | - | 1.0 |
המועמדים
|
|
| הדרך השלישית | 26,290 | - | 0.8 |
המועמדים
|
מצע
|
| הירוקים | 13,292 | - | 0.4 |
המועמדים
|
|
| תקווה | 7,366 | - | 0.2 |
המועמדים
|
|
| קזינו | 6,540 | - | 0.2 |
המועמדים
|
|
| לב-עולים למען ישראל | 6,311 | - | 0.2 |
המועמדים
|
|
| נגב | 4,324 | - | 0.1 |
המועמדים
|
|
| צומת | 4,128 | - | 0.1 |
המועמדים
|
|
| חוק הטבע | 2,924 | - | 0.0 |
המועמדים
|
|
| המרכז הפרוגרסיבי | 2,797 | - | 0 |
המועמדים
|
|
| דעם | 2,151 | - | 0.0 |
המועמדים
|
|
| הערבי החדש | 2,042 | - | 0.0 |
המועמדים
|
|
| רע"ש-זכויות הגבר במשפחה | 1,257 | - | 0.0 |
המועמדים
|
|
| מורשת | 1,164 | - | 0.0 |
המועמדים
|
אודות מערכת הבחירות לשנת 1999
בתחילת מסע הבחירות היו חמישה מועמדים לראשות הממשלה: נוסף על אהוד ברק ובנימין נתניהו הציגו את מועמדותם גם יצחק מרדכי (מפלגת המרכז), בני בגין (האיחוד הלאומי) ועזמי בשארה (בל"ד). שלושת האחרונים פרשו מהמירוץ במהלך הקמפיין, וההתמקדות בשני המועמדים הנותרים העלימה כמעט לחלוטין את תעמולת הבחירות למפלגותיהם.
בחירות אלה, שהיו הבחירות השניות שנערכו על פי כללי שיטת הבחירה הישירה, מסמנות את שיאו של הפיצול הפרלמנטרי, קריסת המפלגות הגדולות והתעצמותן של המפלגות הסקטוריאליות. לא פחות מ-15 מפלגות הצליחו לעבור את אחוז החסימה ולזכות בייצוג. ברק אמנם הצליח לנצח את נתניהו בקרב על ראשות הממשלה בהפרש נאה, אבל הרשימה שבראשותה עמד (ישראל אחת, שחוץ ממפלגת העבודה כללה גם את גשר ואת מימד) הצליחה לזכות רק ב-26 מושבים. הליכוד התרסק לשפל של 19 מושבים. לראשונה בתולדות המדינה החזיקו שתי הסיעות הגדולות בפחות ממחצית ממושבי הכנסת.
מפלגת המרכז, שהוקמה לקראת הבחירות, ניסתה לזכות בתמיכת הבוחרים בשם פוליטיקה חדשה, אך נחלה בבחירות מפלה כשזכתה ב-6 מושבים בלבד. מפלגת שינוי, בהנהגתו של יוסף (טומי) לפיד, השפיעה מאוד על מערכת הבחירות בתעמולה נגד כפייה דתית, וקיבלה 6 מושבים. בתגובת נגד הצליחה ש"ס להגיע לשיא כוחה, 17 מושבים, וכמעט השוותה את כוחה לזה של הליכוד. בשמאל המשיכו המפלגות הערביות להתחזק, ושלוש הרשימות הערביות גרפו הפעם 10 מושבים במשותף.
כאשר סיעתו מונה פחות מרבע ממושבי הבית, היה ברור שהקואליציה שיבנה אהוד ברק תכלול סיעות רבות ושמעמדה של מפלגת השלטון יהיה רעוע. ואמנם, ברק רקם קואליציה של שבע סיעות: ישראל אחת, ש"ס, מרצ, ישראל בעלייה, מפלגת המרכז, מפד"ל ויהדות התורה. הקואליציה נשענה על רוב של 75 חברי כנסת, אך השותפות הבעייתית בין מרצ למפלגות הדתיות הפכה את הקואליציה רעועה. ואכן בתוך כשנה לאחר השבעתה כמעט שלא נשאר לקואליציה זכר, שכן בזו אחר פרשו יהדות התורה, מרצ, ש"ס, גשר (חלק מישראל אחת) וישראל בעלייה. קריסתה של הקואליציה הביאה להקדמת הבחירות לראשית 2001. אלה היו בחירות מיוחדות שבהן בחרו האזרחים רק ראש ממשלה חדש.
קישורים בנושא
אשר אריאן ומיכל שמיר (עורכים), הבחירות בישראל 1999, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2001.
שרה אוסצקי-לזר ואסעד גאנם, ההצבעה הערבית בבחירות לכנסת ה-15, גבעת חביבה: המכון לחקר השלום, 1999.
Asher Arian and Michal Shamir (eds.) The Elections in Israel 1999, Albany: State University of New York Press, 2002.
Daniel J. Elazar and M. Ben Mollov (eds.) Israel at the Polls 1999, London: Frank Cass, 2001.