דמוקרטיה ומוסר – מדמוקרטיה פורמלית לדמוקרטיה משתפת

| מאת:

האם יש מוצא למנוע את הפילוג המתרחב בחברה הישראלית כתוצאה מההתנגשות בין עקרון ההכרעה הדמוקרטית ברוב לבין כיבוד ערכי המוסר של המיעוט?

סדק

לעתים תכופות נשמעת הטענה כי לגיטימי שהממשלה תשליט את התפיסות והערכים של הקואליציה בנושאים לאומיים, חברתיים ודתיים, משום שבדמוקרטיה הרוב קובע. זאת, גם כאשר מדובר בנושאים שבמחלוקות מוסרית, כגון: האם ההתנחלויות מנוגדות למשפט ולמוסר הבינלאומי, האם חינוך חובה שאינו כולל לימודי ליבה פוגע בזכויות יסוד של הילדים, האם מוסרי להנהיג רק נישואין דתיים שמפלים בין בני אדם, האם הזכות לחיים בכבוד דורשת להימנע מלהטיל מע"מ על מצרכי מזון חיוניים כלחם ומים או תרופות והאם מוסדות מדינה רשאים להדיר נשים משורותיהם ולפגוע בכבוד האדם שלהם?

אמנם הדמוקרטיה מבוססת על בחירה חופשית בשלטון על פי הכרעת הרוב, אך המציאות מראה שהשלטת ערכי המוסר של הרוב בשאלות שבמחלוקת מוסרית, תוך התעלמות מתפיסות המוסר של המיעוט, פוגעת בלכידות החברתית וגורמת להקצנה ואיבה בין המחנות. כתוצאה מכך החברה בישראל מאופיינת כיום כ-"חברה מפוצלת", שכדברי הפילוסוף צ'רלס טיילור, "הפרטים בה מתקשים יותר ויותר להזדהות עם החברה שלהם ולראות בה קהילה. העדר הזדהות כזה עשוי לשקף עמדה אטומיסטית שעל פיה החברה נתפסת באופן אינסטרומנטלי גרידא" ("מועקת המודרניות", הוצאת שלם, תשע"א, עמ' 89). דומני שניתן לומר שהמצב כיום בישראל הוא שבקרוב המיעוט יתייאש מהדמוקרטיה, משום שיחס הממשלה לאזרחים נתפס כפי שתיאר הסופר המצרי עלאא אל-אסוואני את יחס השלטון בארצו לעמדות המיעוט: "תאמרו מה שאתם רוצים ואנו נעשה מה שאנו רוצים".

האם זוהי תוצאה בלתי נמנעת מכך שבדמוקרטיה הרוב קובע, גם לגבי נושאים שבמחלוקת ערכית-מוסריות, שההתייחסות המתמטית למציאות הפוליטית מפתחת, כטענה חנה ארנדט: "נטייה כמעט בלתי נמנעת לעריצות, ותהא את עריצות של אדם יחיד או של שלטון הרוב" ("המצב האנושי", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"ד, עמ' 73)?

אכן "הרוב קובע" מבטא, בלשון עממית, את השוויון הדמוקרטי, שלכל אזרח אותה זכות חוקית לבחור את מוסדות השלטון ושהממשלה משקפת את דעת רוב האוכלוסייה. אולם, למעשה הרוב נקבע על פי כללים פורמליים – לדוגמה, לאזרח שאינו מתגורר בארץ זכות בחירה לכנסת או אחוז חסימה שקובע מי המפלגות שתייצגנה את האוכלוסייה בכנסת. הממשלה מוקמת מכוח הסכם קואליציוני שמשקף מקח וממכר פוליטי, שמשרת בעיקר את האינטרסים של המפלגות ולא את האינטרס של הציבורי בכללותו. חוק או החלטה של הכנסת או הממשלה מתקבלים ברוב פורמאלי, על פי מספר המשתתפים בהצבעה – לדוגמה, חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו" התקבל בהצבעה של כחמישית מחברי הכנסת. יתר על כן, לגיטימי שהמניע להצבעה הוא אינטרס מפלגתי או אישי ולא ענייני לגופם של דברים – לדוגמה, הרוב שתמך בהחלטה על הממשל הצבאי הושג לאחר שהובטח רישיון לפתיחת בנק למפלגה שהכריעה את הכף. אפילו הכרעה של בית המשפט ברוב דעות היא פורמאלית ואינה מבטאת כלל של הצדק. שכן, משמעות העובדה שפסק מתקבל ברוב דעות היא שאין פתרון משפטי אחד, ושהפסק תלוי בהרכב מקרי של השופטים. כך כבר נאמר במשנה: "ולמה מזכירים דברי היחיד בין המרובים, הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובים? שאם יראה בית דין [אחר] את דעת היחיד ויסמוך עליו" (מסכת עדויות א, ה). לא בכדי ישנן שיטות משפט שקובעות שהכרעה במשפט פלילי צריכה להתקבל פה אחד, על ידי כל השופטים או המושבעים.

ההצדקה להכרעה פוליטית ברוב מספרי-פורמלי מבוססת על שיקול תועלתי, שביטול דעת המיעוט ברוב פותרת את המחלוקת במהירות ובדרכי שלום, ולא במאבק כוחני ממושך. יחד עם זאת, הכרעת הרוב אינה יכולה ליישב מחלוקת ערכית-מוסרית, משום שהרוב אינו מקנה עדיפות מוסרית לדעתו על פני הדעה המוסרית של המיעוט. לא בכדי הזהיר זאב ז'בוטינסקי בחזונו על המדינה היהודית: "אך שטות היא לזהות את שלטון הרוב עם תמצית הדמוקרטיה והחירות. תמצית החירות היא השאיפה לכך שאיש לא ייאלץ להיכנע למה שמצפונו מתנגד לו, אפילו אם הרוב תמך בקביעה זו" ("היהודים והמלחמה", הוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל ומרכז מורשת בגין, תשע"ו, עמ' 258).

אכן, כדי למתן את ההקצנה החברתית שנוצרת בשל הכרעה פוליטית או משפטית מכוח רוב קולות בנושאים שבמחלוקות ציבורית, התפתח בארבעים השנים האחרונות, במסגרת התנועה ליישוב סכסוכים בהסכמה כחלופה להכרעה המשפטיתADR) – (alternative dispute resolution, הליך של בניית קונצנזוס. זהו הליך גישור שבו מתקיים דו-שיח ומשא ומתן חופשי, בהשתתפות כל הצדדים הקשורים למחלוקת הציבורית, במטרה להגיע להסכמות שתגשרנה בין האינטרסים של כל הצדדים, ולא הסכמה על פשרה בין העמדות. הליך בנית קונצנזוס במחלוקות ציבורית לא התקבל בישראל – לדוגמה, במחלוקת בין המדינה לבין הבדואים על הקרקעות בנגב, לא התקבלה ההצעה לקיים הליך בנית קונצנזוס באמצעות המוסד לבנית קונצנזוסCBI בבוסטון. ככל הנראה משום שבנית קונצנזוס מנוגדת להתנהלות של החברה הישראלית, בה מקובל שהשלטון ממש את כוח הרוב באמצעות המשפט, הבירוקרטיה והטכנולוגית ואינו רואה חשיבות בשיתוף פעולה עם המיעוט.

האם יש מוצא נוסף למנוע את הפילוג המתרחב בחברה הישראלית כתוצאה מההתנגשות בין עקרון ההכרעה הדמוקרטית ברוב לבין כיבוד ערכי המוסר של המיעוט?

הכרעת הרוב אינה נותנת, כאמור, עדיפות מוסרית לעמדתו על פני עמדתו המוסרית המיעוט. מכך נגזר, שאין הצדקה מוסרית לחייב את המיעוט לנהוג בדרך שמנוגדת לעמדתו המוסרית. על כן מוטל על שלטון דמוקרטי להכיר בזכות המיעוט לנהוג לפי מצפונו, ולא לכפות עליו את דעת הרוב. כך כבר טען ז'בוטינסקי בדבריו על המדינה היהודית – שמשנתו המדינית היא נר למפלגת השלטון הגדולה בישראל – שהכרעה שלטנית מכוח רוב: "עדיין נשאר הדבר בעיקרו בגדר מעשה כפייה וכניעה ... מן הדין שהפשרה בין הרוב למיעוט תהיה מקובלת בחזקת נוהג קבע" (שם, שם). לפיכך, אין לרוב זכות לכפות על המיעוט להשתתף במימון פעולות שלטוניות שמנוגדות לערכיו המוסריים של המיעוט – לדוגמה, לממן התנחלויות שמנוגדות למצפונו. לכן בדמוקרטיה משתפת, שמכבדת את זכות המיעוט לחירות וכבוד וששמירת הלכידות החברתית חשובה בה, יש לאפשר למיעוט שמונה לפחות 5% מהציבור, להצהיר באופן אישי שפעילות שלטונית מסוימת אינה מוסרית לדעתו והוא לא ישתתף במימונה – ויקבל החזר מס, לדוגמה. כך , מצד אחד, לא תפגע יכולת הממשלה לקבוע את מדיניותה לפי ערכיה המוסריים ולבצעה במימון הרוב. מצד שני, המיעוט לא יאולץ לממן מדיניות שמנוגדת לערכיו המוסריים, והוא יוכל לחיות במדינה לפי צו מצפונו. בדרך זו, יתאפשר, הלכה למעשה, לכל חלקי הציבור להיות מעורבים ושותפים בקביעת היקף המדיניות של הממשלה ובמיוחד, ערכי מוסר לא יהיו נתונים למקח וממכר פוליטי בלבד.

רק דמוקרטיה משתפת, שמכבדת את ערכי המוסר של כל האזרחים ואינה כופה על המיעוט מכוח הרוב הפורמלי לתמוך במימון מדיניות שמנוגדת למצפונו, יכולה להגשים את הליברליזם הדמוקרטי, כניסוחו של טיילור: "שחברה ליברלית חייבת להימנע מנקיטת עמדה ביחס לשאלות העוסקות בדברים המכוננים חיים טובים ... ואי משוא פניה של הממשלה, ורחישת הכבוד השווה כלפי כל אזרחיה, ייפגעו אם תצדד באחד מן הצדדים בשאלה זו" (שם, עמ' 14). המתווה המוצע לדמוקרטית המשתפת מבטיח, שבקביעת המדיניות השלטון יידרש להביא בחשבון את התפיסות הערכיות-מוסריות של המיעוט. כך יתאפשר למיעוט להיות שותף בשלטון ותובטח הלכידות החברתית שבלב הדמוקרטיה.

ד"ר פרץ סגל הוא מנהל בשיתוף באגודה הישראלית לגישור ויישוב סכסוכים – איליס, לשעבר ראש תחום חקיקה במשרד המשפטים, נייד 0506216624, מייל [email protected]