"לך לך מארצך" - פרשת שמות

המקרא הוא מעצב הזהות היהודית הגדול מכולם. בספר בראשית מתממש המהלך הראשון של ייחוד הזהות. בתחילתו הספר אוניברסאלי: בריאת העולם והאנושות כולה ללא חלוקה לזהויות. אך מהר מאד, החל מפרק יב, הספר פונה אל הפרטיקולארי, בציווי לאברם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". תתבדל לזהות עצמאית.
בספר בראשית מתבררים גבולות הזהות, שלימים תקרא "יהודית": יצחק ויעקב – בפנים; ישמעאל ועשיו - בחוץ. כולם בני אותה משפחה, אך בעלי זהות שונה ולפיכך גם גורל שונה. בסוף הספר הגבולות כבר חתומים: כל צאצאי יעקב, השבטים ותולדותיהם, הם חלק מקבוצת הזהות, בלי תלות במעשיהם. ואולם, זו עדיין רק משפחה – שבעים נפש.
בספר שמות הזהות הייחודית של המשפחה מתורגמת לזהות ייחודית של עם. זהו עיקרו של הספר – יצירת עם. כמובן, אין מדובר רק בתיאור של העבר, אלא גם בהנחיות להווה ולעתיד. זוהי המשמעות של "מעשה אבות סימן לבנים", או בלשונו של הפילוסוף פרדריך שלינג "המיתולוגיה של אומה היא הגורל שלה". כך, הקריאה בפרשיות השבוע עשויה לשמש סימן-דרך מנחה להתנהלות שלנו בהווה ולתכנון שלנו את העתיד היהודי. הטורים הבאים, מהלך פרשיות ספר שמות, יעסקו בהיבטים שונים של גיבוש הזהות הלאומית בדור יציאת מצרים והמסר שיש במהלך זה – "הסימן" - עבורנו היום, בדור גאולת ישראל בארצו.
--------
המשפחה חפרה לה, את נמל הבית הזהותי, בארץ כנען, עמוק ויציב. אך בסוף ספר בראשית המשפחה "יורדת" למצרים, המקום שהוא המייצג המובהק של הזהות החלופית ליהדות. אכן, שאלה גדולה היא מדוע עיקר הדרמה המקראית מתנהלת בחוץ לארץ, במצרים או בתוהו המדברי? מהו המסר בכך שרק תשע פרשיות בלבד מכל חמשת החומשים - מ"לך לך" עד "ויגש" - מתרחשות בארץ כנען (וגם בהן מסופר על ירידות חוזרות ונשנות לחו"ל)?
על כל פנים, ההתרחשות הראשונה במעבר ממשפחה לעם היא גידול דמוגרפי. קשה להעלות על הדעת תיאור מפורט יותר ומרשים יותר של הצמיחה הדמוגרפית מזה המופיע כבר בפסקה הראשונה של הספר: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם". בפסוק האחד הזה מופיעים לא פחות משבעה ביטויים לציון הצמיחה המופלאה. לו היה מדובר בקצב גידול רגיל, הדומה לשאר האוכלוסייה, לא היה פרעה מתרגש עד כדי חשש ש"עם בני ישראל רב ועצום ממנו".
בניגוד לתכנית הפרעונית ולהגיון האנושי, השעבוד – שנועד לדכא את הפריון - לא הצליח להוות אמצעי מניעה, אלא להפך: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ". והתיאור המדרשי מבטא זאת בחיוניות אופיינית: "שהיו יולדות ששה בכרס אחת". ואמנם חישוב פשוט מלמד כי במצב עניינים רגיל, של ריבוי "טבעי", אין סיכוי שתוך תקופה כה קצרה, קבוצה של שבעים איש יכולה להתרבות עד שתהווה איום דמוגרפי על אומה מבוססת ומפותחת, שליטת העולם בעת ההיא.
המבשר הראשון של היותנו לעם הוא לא אחר מאשר פרעה. הוא נותן לנו את תו הזיהוי "עם בני ישראל" והוא המכנה את נשות הקבוצה "נשים עבריות". משניתן לתופעה הסוציולוגית שם – היא עובדה. ויחד עם ההכרה בעובדת קיומו של העם באה לעולם האנטישמיות. בדומה לאירופה של ימי הביניים ושל המאה העשרים, כך גם במצרים העתיקה: שנאת אחר חסרת סיבה (וליתר דיוק – עם סיבה מדומיינת) מוליכה את השליטים, מאז ועד היום, לפתרון קיצוני אחד, שיעבוד ועינוי, שמוחלף בפתרון קיצוני עוד יותר: השמדה פיזית של יהודים. פרעה מצווה "לכל עמו": "כל הבן הילוד היארה תשליכהו". תוך מספר פסוקים מרגע היווצרות העם, כל תינוק יהודי חשוף לסכנת מוות מכל מי שבסביבה רק משום יהדותו. ומהי התוצאה בשטח? הפוכה בתכלית: "וירב העם ויעצמו מאד".
הבחירה המקראית לסמן את תחילת עיצוב הזהות היהודית דווקא בשדה הדמוגרפי לכאורה טריוויאלית, שהרי קיום ממשי של ציבור גדול הוא תנאי הכרחי (גם אם לא מספיק) להיווצרות "עם". ואולם, הדברים אינם כה פשוטים. בימינו-אנו, חלק מעמי אירופה מאבדים מהחיוניות הבסיסית הנדרשת להמשך קיומם והדבר בא לידי ביטוי בעובדה שקצב הריבוי הטבעי שלהם נמוך עד כדי כך שהם הולכים ומתכווצים. כדי לשמר את כלכלתם הם חייבים לאפשר הגירה המונית של אחרים, מאפריקה ומארצות האסלאם, אך בכך הם מערערים את שימור זהותם בדורות הבאים. אפשר שהביטוי הדמוגרפי של מאבק הזהויות בדורנו, הוא הסיפור הגדול ביותר של התקופה הגלובאלית.
זהו גם סיפור יהודי עכשווי מרתק: קצב הריבוי הטבעי של היהודים במדינת ישראל הוא הטוב ביותר במדינות ה- OECDבהפרש מדהים (3.1 ילדים למשפחה, במגמת עלייה, מול 1.7 בממוצע ב- OECD, במגמת ירידה). השואה שקיצצה בנו כשליש מהעם, מקבלת היום מענה דמוגרפי בישראל, במחלקות יולדות מרובות מיטות יותר מאשר בכל מקום אחר במערב. כל חוזי השחורות בדבר התפתחויות דמוגרפיות שתגמדנה את הרוב היהודי במדינה – התבדו. אין זה מקרה. זהו ביטוי נאצל ל"מעשה אימהות סימן לבנות".
מרתק לגלות כי לא רק ה"נשים העבריות" מבטיחות את עתידנו, אלא גם המדינה עצמה משתתפת במאמץ, ובגדול: זוגות מאותגרי פריון מקבלים כאן את הסיכוי הטוב ביותר על פני הפלנטה להריון לא ספונטאני. המימון של הפרייה מלאכותית בישראל מכספי ציבור, הוא נדיב יותר מכל מקום אחר והמספר היחסי של הפריות מלאכותיות הוא הגבוה בעולם. מדינת ישראל היא בבחינת "שפרה ופועה" של דורנו.

המאמר פורסם לראשונה במוסף שבת של העיתון "מקור ראשון"