לא פה ולא שם - דתיי הרצף
פעם "דתיי הרצף" היו נאלצים להסתפק בהגדרה "דתל"ש" או "חילוני". אך כיום הם אינם מוכנים להכניס את עצמם לאחת מההגדרות הבינאריות הללו, ומעוניינים להציג את עצמם כנמצאים על הרצף שבין הדתי לחילוני.
"אם פעם אדם שהפסיק לשמור מצוות נאלץ לחצות איזה קיר, היום זה כבר סרט אחר. הוא יכול לחבוש כיפה ובלילה לצאת ולהתפרק בדיוק כמו השכן החילוני שלו". זהו ציטוט מתוך סדרת כתבות ששודרה לאחרונה בערוץ 10 בשם "הדתלשים". הפרק הראשון הוקדש למה שמכונה "דתיי הרצף" והואמונה שלל נורמות שבעבר היו מוציאות את הדתי אל מחוץ למגזר ומכתירות אותו כדתל"ש, וכיום אינן עומדות בסתירה להגדרתו העצמית כדתי ": מגורים משותפים של גברים ונשים, אכילה במקומות לא כשריםו קיום יחסים שלא במסגרת נישואין.
כפי שמציין יוצר הסדרה, עקיבא נוביק, פעם "דתיי הרצף" היו נאלצים להסתפק בהגדרה "דתל"ש" או "חילוני". אך כיום הם אינם מוכנים להכניס את עצמם לאחת מההגדרות הבינאריות הללו, ומעוניינים להציג את עצמם כנמצאים על הרצף שבין הדתי לחילוני.
מאז שידור הסדרה, שניתן להתווכח האם היא משקפת מציאות או מעצבת מציאות, נשמעו קולות רבים של התנגדות להגדרת דתיי הרצף: "חסרי זהות", "דתיי בופה", "מעמידים את עצמם במרכז במקום את הקב"ה" הן רק מקצת הטענות שהופנו כלפיהם. נדמה שהציבור הדתי הקלאסי, המחויב באורח חייו למצווה קלה כחמורה, רואה בתופעה איום על אורחות חייו. למרות שאני מזדהה עם ההתנגדות האורתודוקסית לתופעה, ברצוני להראות כיצד גם הדתיים האורתודוקסים מרוויחים ממנה.
הגדרה עצמית היא תנאי בסיסי לזהות עצמית ולאופי. הגדרות מבוססות על גבולות גזרה: מי בפנים ומי בחוץ. לכן,הגדרה עצמית מבוססת פעמים רבות על חידוד הבדלים ביני לבין האחר, כלומר, על ניסוח הבדלים בינאריים. שאיפה להגדרה עצמית המבוססת על הבדל זה איננה מנוגדת לסובלנות. להיפך: כאשר שני הצדדים שמים על השולחן את ההבדלים, יכול להתקיים דיאלוג אמיתי, ולא רק דיאלוג המותנה במציאת מכנה משותף בבחינת "ואהבת לרעך כל עוד הוא כמוך". כאשר האחר מבדל את עצמו ממני ומגדיר את עצמו כשונה, אני יכולה לקבל אותו, בדיוק מתוך כבוד וסובלנות למה שהופך אותו לאחר ממני. לעומת זאת, כאשר מישהו שאורח חייו מנוגד לשלי, מעוניין להשתלט על ההגדרה העצמית שלי כדתיה, ולנסח אותה מחדש באופן שסותר את מי שאני ואת מה שאני מאמינה בו, אני חשה שמדירים אותי, וגרוע מכך, ש"מחלנים" אותי.
כאמור, דתיי הרצף צמחו מתוך התנגדות להגדרות הבינאריות: "דתי-חילוני". הם מעוניינים לייצר הגדרה שתתן מקום לנזילות זהותית. בפועל, מה שקרה הוא שנוצרה הגדרה חדשה, בינארית לא פחות: "דתי רצף". מעתה, במקום שיהיו שתי זהויות, ישנן שלוש: דתיים, דתיי רצף, וחילונים. (או חמש, אם נוסיף גם את הדתלשים והחרדים).
כאישה דתיה הרואה בקיום הלכה ערך עליון, אני באופן אישי אצטער מאוד אם תלמידותיי יצטרפו לקבוצת דתיי הרצף. יחד עם זאת, יש משהו מעורר הערכה בחוסר הנכונות של קבוצה זו לוותר על השיוך המגזרי והרוחני שלה. דתי הרצף מודה בכך שהדת ניצחה. הוא לא קורא לעצמו חילוני רצף, אלא דתי רצף. האם הוא מתיימר לנסח מחדש מהי דת? אני לא בטוחה. "דתי רצף", בעצם הגדרתו ככזה, מעיד על עצמו שהמילה "דתי" מתפקדת אצלו באופן אחר ומבדל מהאופן שבו היא מתפקדת אצל דתי קלאסי.
באופן מפתיע, דווקא משום כך הדתיים הקלאסיים זקוקים כל כך לקיומה של ההגדרה החדשה. כל עוד דתיי הרצף מזוהים בשמם החדש ולא מוגדרים כ"דתיים" סתם , נשמר ההבדל הארכימדי בין שתי הקבוצות, ונוצר פתח להגדרה עצמית יציבה. עצם קיומה של קטגוריה חדשה מעידה על כך שהאדם הנושא אותה אינו "דתי". אחרת הייתה מתייתרת הקטגוריה החדשה. בניגוד למה שמקובל לחשוב, קבוצה זו אינה מנסחת מחדש מה זה להיות דתי וממוססת את תפיסת המחויבות ההלכתית כתנאי הכרחי להגדרת הדתיות. דתיי הרצףפשוט מבטאים את הטענה הידועה והמובנת מאליה: אנו איננו דתיים- ושלום על ישראל.
פורסם לראשונה בשבתון.
הכותבת היא עמיתה בתכנית לזכויות אדם והיהדות במכון הישראלי לדמוקרטיה, דוקטרנטית למגדר באוניברסיטת בר אילן ומקימת "מכון אפרכסת"