להורדה

אובדן התמימות: השפעת ההתנתקות על הציונות הדתית

  • מאת:
  • שנה:
  • כריכה: מקוון בלבד
  • מרכז: המרכז ללאום, דת ומדינה

מאמר זה נכתב לקראת כנס משותף של המכון הישראלי לדמוקרטיה והשבועון "מקור ראשון" במלאות עשור להתנתקות, 13.7.2015

"תכנית ההתנתקות" היא השם הרשמי שניתן למהלך הישראלי החד–צדדי של נסיגה מרצועת עזה ומאזורים בצפון השומרון. מהלך זה, שאנחנו מציינים היום עשור למימושו, כלל את פינויים והריסתם של 25 יישובים ישראליים: 21 ברצועת עזה ועוד ארבעה בצפון השומרון: חומש, שא–נור, גנים וכדים — שבכולם חיו כ–9,300 בני אדם.

מהלך הפינוי איים לקרוע מבפנים את החברה הישראלית. כמה ממנהיגי ההתנגדות לפינוי איימו בסירוב פקודה וב"הבערת הארץ" באופן כללי. כך למשל קרא יו"ר המועצה האזורית בנימין פנחס ולרשטיין (שנחשב בדרך כלל ממתוני מועצת יש"ע) "להפר את חוק ההתנתקות" ואף ציין שהוא עצמו "מוכן למות" על מזבח עצירתה. תומכי הפינוי, מנגד, התייחסו ברצינות לאיומים אלו, וכמה מהם קראו במפורש לתגובות חריפות נגד מתנגדי ההתנתקות, עד כדי התייחסות אליהם "כמו לאלטלנה". סכנה של מלחמת אזרחים ריחפה באוויר. אמנם בשל זהירות ואיפוק מצד כל הצדדים כל זה נמנע למרבה השמחה, אבל הצלקות ללא ספק נותרו: צלקות המאבק שקדם לפינוי, צלקות הפינוי והחורבן של היישובים עצמם וצלקות קשיי השיקום.

מתוך כלל מגזרי החברה הישראלית, אין ספק שההתנתקות הייתה טראומטית במיוחד לציונות הדתית. מאחר שהרוב המכריע של המפונים היו מבניה, ספג מגזר זה מכה משולשת — חורבן אישי לאלפי אנשים, המחוברים בקשרי משפחה וידידות עם רבבות נוספות של אנשים; חורבן של קהילות פורחות; והמכה המקיפה ביותר — חורבן אידאולוגי של אמונה בחזון ארץ ישראל השלמה והתיישבות בכל חלקי הארץ שבידינו. מכה זו פגעה ברבים מאוד שלא היו להם קשרים אישיים עם תושבי היישובים שפונו. לכל אלו נוספה הרגשה קשה של בגידה, שכן מוביל המהלך, ראש הממשלה דאז אריאל שרון, נחשב עד זמן קצר קודם לכן לבעל ברית חשוב של הציונות הדתית ושל מפעל ההתיישבות בשטחי יש"ע בכלל.

מאמר זה נכתב לקראת כנס משותף של המכון הישראלי לדמוקרטיה והשבועון "מקור ראשון" במלאות עשור להתנתקות, 13.7.2015. לחצו כאן לפרטים

מבוא

א. היחס למדינה

ב. היחס לסמכויות

ג. היחס לאמונה הדתית

ד. היחס לשמאל

ה. היחס לערבים

סיכום