האם הכנסייה צדקה?

על פי התפיסה הנוצרית, שאמנם לא תמיד עומדת במבחן המציאות, צריך להפריד בין דת ומדינה. האפיפיור גלסיוס ה-I ניסח זאת במכתב 'שתי החרבות' שלו, בו הוא מציע הפרדה בין חרבו של האל, אותה אוחזים כהני הדת, וחרבו של הקיסר, אותה אוחז השלטון במדינה. לעומת הנצרות, היהדות שואפת להסדיר את מלא המציאות ולהתוותה בכלים משפטיים-הלכתיים את הנהגותיו של הפרט כמו גם את חיי המדינה

בין היהדות לנצרות יש הבדל תהומי באשר ליחס הרצוי בין הדת והמדינה. על פי התפיסה הנוצרית, שאמנם לא תמיד עומדת במבחן המציאות, צריך להפריד בין דת ומדינה. האפיפיור גלסיוס ה-I (נפטר ב-496) ניסח זאת במכתב 'שתי החרבות' שלו, בו הוא מציע הפרדה בין חרבו של האל, אותה אוחזים כהני הדת, שתפקידם לעסוק בשלמות הרוח, וחרבו של הקיסר, אותה אוחז השלטון במדינה, שתפקידו לשלוט בחיים הארציים. מאוחר יותר, התפיסה הזו התפתחה לכדי הפרדה בין הדת והמדינה שנשמרת, ברמה כזו או אחרת, ברוב מדינות המערב הנוצריות.

לעומת הנצרות, היהדות (והאסלאם) היא דת הוליסטית. כלומר, היא שואפת להסדיר את מלא המציאות ולהתוותה בכלים משפטיים-הלכתיים את הנהגותיו של הפרט כמו גם את חיי המדינה. כשאיפה מוצהרת, לית אתר פנוי מן ההלכה. מלא כל הארץ משפט. כמגמה של הוגים רבים, בעיקר בדור האחרון, אפשר וצריך להנהיג את המדינה מתוך השלחן ערוך, וכאשר בארבע חלקיו אין מענה, לפתח מענה הלכתי לכל הסוגיות המטרידות את החיים הציבוריים. החל מדרך ניהול בתי חולים, דרך ניהול מערכת ביטחונית וכלה בכינון מערכת בתי משפט ומערכת שלטונית, שגם אותה, אפשר ורצוי לבנות על יסודות התורה. ובמונחים משפטיים מודרניים, היהדות לא מסתפקת בהסרת המשפט הפרטי-דיני חוזים, דיני נזיקין וכן הלאה, אלא מבקשת גם את הסדרת המשפט הציבורי זה השולט על התנהלותה של המדינה בכללותה.

טרם הקמת המדינה, עם הקמתה, ומאז, מקימיה ומוביליה של המדינה חילונים. בהתאם, המדינה לא מתנהלת על פי חזון דתי והלכה אלא על פי חוק ומשפט מערביים-מודרניים. במציאות הזו, מפלטם של בעלי החזון הדתי באשר לאופיה של המדינה, היה הפוליטיקה הדתית.

במשך עשורים רבים פעלו חברי כנסת דתיים וחרדים, בגיבוי ובעידוד רבנים, כדי להחדיר כמה שיותר יהדות למדינה החילונית. במאמץ ממושך וקולקטיבי, הם עשו כל אשר לאל ידם לחוקק חוקים דתיים, להסדיר את ענייני המדינה על בסיס המשפט העברי, ולהפוך את המשפט העברי למסד משמעותי ככל שניתן למשפט הישראלי. במבחן המציאות של שבעים שנה, התוצאה של המאמץ המתמשך הזה דלה (ולכך אקדיש מאמר נפרד). אבל המחיר שאותו משלמת היהדות בשל המאמץ הזה, כבד.

החודש החולף המחיש את המחיר של פוליטיקה דתית במרעה. בחודש חורפי אחד, הצליחו חברי הכנסת החרדים, בתמיכת חברי הכנסת הדתיים (ואחרים), להביא לשיא את הביקורת ולעתים התיעוב, שחשים חלקים נרחבים בעם כלפי הסוג הזה של פוליטיקה דתית. תוך שהם נושאים את שם השם, דרעי, ליצמן וחבריהם, העבירו שורה של תיקוני חוק (חוק שעות עבודה ומנוחה, 'חוק המרכולים', 'חוק ליצמן' לכהונת סגן שר) שלא הוסיפו בכהוא זה ליהודיותה של המדינה, שבחקיקתם יש ציניות פוליטית גרידא, ושהתוצאה היחידה שלהם הייתה חילול השם אחד גדול.

האם אם כן, הגיע העת לוותר על אופיה היהודי של המדינה, ורק להתפלל ולהמתין לימות המשיח? חלילה. בעיני לגיטימי ואף רצוי שלמדינה יהיה אופי יהודי, והדרך לקדם זאת היא ללא ספק גם המערכת הפוליטית. ועם זאת, ההתנהלות של הפוליטיקה הדתית בשבועות ובחודשים האחרונים, ממחישה עד כמה לחיבור בין דת ומדינה, ולקידום אג'נדה דתית-אלוהית, באמצעים פוליטיים ארציים יש פוטנציאל לגרום נזק שעולה בהרבה על התועלת, גם ליהדות, וגם למדינה.

אני לא חושב שהכנסייה צדקה. לתורת שתי החרבות אין מקום בישראל ואיני תומך בהפרדת הדת מהמדינה. גם אני סבור כי לתורה יש הרבה מה לומר על התנהלותה של מדינה יהודית. אבל לא זו הדרך. שום הישג 'דתי' שיושג באמצעים פוליטיים ציניים, על חודו של קול, ותוך גרירת ח"כים מהשבעה על יקיריהם להצבעה לא ייקר את מקומה של היהדות במדינה, אלא ישיג רק את ההפך. ככל שאנחנו רוצים שלתורה יהיה משקל והשפעה, צריך להשיג זאת בהסכמה ובנועם, ולא בכפית הר כגיגית. כי אם בכוח נפעל ונעשה, כולנו דתיים ולא דתיים, ניקבר תחת ההר.

פורסם לראשונה ב"שבתון".