ההתפכחות הישראלית ביחס לנזקי הרשתות החברתיות הכתה ב-7 באוקטובר
מלחמת "חרבות ברזל" הוכיחה עד כמה חברות הענק נסוגו מאחריותן לאקוסיסטם המידע, לנוכח תגובות עוינות להספדי הורים, תיעוד זוועות, קריאה לעזרה ואף גניבת טלפונים של קורבנות בידי חמאס ושימוש בהם. בכנס OECD שעסק בנושא בנובמבר התגלה הפער בין המדינות התמימות כמו ארה"ב, חלק ממדינות דרום אמריקה ומרכז אירופה, שבתגובה ל"ממד הרביעי" דורשות לכל היותר החלת שקיפות על הפלטפורמות, לבין המדינות המתפכחות כמו אוקראינה, לטביה ופינלנד, שמדברות על הרשתות כמצע למלחמה היברידית.
זה לא שלא ידענו שסביבת המידע שלנו חולה. אין זה חדש שאנחנו חיים בעולם שבו עובדות פחות חשובות מנראטיבים, אנשים מבטאים רגשות במקום להתווכח על רעיונות ואלגוריתמים מעצבים את תפיסת העולם שלנו. לכן, שמחתי כשהתבקשתי ביולי האחרון על ידי קרייג מטאסיק, מי שעומד בראש היחידה למלחמה בדיסאינפורמציה ב-OECD, להשתתף בכנס רב-לאומי בתחילת נובמבר 2023, שיעסוק בהתמודדות עם הסוגיה הזאת. חשבתי שאספר על עבודתי הרגילה – כמה חשוב שתתעצב בישראל רגולציה של פרטיות, סייבר ורשתות חברתיות כדי שלא נהפוך ל"חצר האחורית" של העולם הדיגיטלי; ומה למדתי על התערבות מצד מדינות זרות בארבע מערכות הבחירות וסביב ההפיכה המשטרית.
ואז הגיע ה-7 באוקטובר. כמו שאומרים – האישה מתכננת ואלוהים צוחקת. חודשיים עברו מאז, ואיתם זיופים ושקרים מכל הסוגים והמינים - מתמונות שצולמו בסוריה לפני שש שנים, עובר בתמונות יצירות-מכונה שבהן דימויים חיילינו האמיצים בעלי שש אצבעות, וכלה בתיאוריות קונספירציה למכביר. ארגוני חברה אזרחית ומומחי דיסאינפורמציה הפכו לבודקי העובדות של רשויות הביטחון והאכיפה וגם של התקשורת, שלא נערכו לכך מבעוד מועד. באמצע נובמבר, כשהכנתי את ההרצאה שלי, לא יכולתי להשתחרר מן התחושה שיחסי הרשתות והמלחמה מהווים פרדוקס עצום.
מצד אחד, בשנה האחרונה האיחוד האירופי התעורר, העביר את "חוק השירותים הדיגיטליים" ותובע אחריות מצד החברות השולטות ברשתות החברתיות. כשבועיים לתוך המלחמה האיחוד פתח בחקירה לגבי הפרת החקיקה בשל היעדר טיפול בדיסאינפורמציה על ידי חברות מטה (פייסבוק ואינסטגרם); X (לשעבר טוויטר) וטיקטוק.
מצד שני, מלחמת ישראל-חמאס מלמדת על נסיגה מאחריות בכלל אקוסיסטם המידע. חברות הענק הדיגיטליות, לא עמדו באחריות הנדרשת. X הפך לניסוי עצום ממדים בבני אדם ובהתנהגות אנושית, שאנחנו הקורבנות שלו. מצאנו את עצמנו מתחננים מול פייסבוק ואינסטגרם למחוק תגובות עוינות להספדים של הורים על ילדיהם; לקבל קישורים לתכנים שנמחקו ויכולים לשפוך אור על רגעיהם האחרונים של קורבנות; וכמובן להתמודד עם כמויות של שקר.
מעבר לכך, ההגנה על אקוסיסטם המידע התגלתה כמחוררת, מפני שיש חברות שמצהירות ברי"ש גלי שאין להן מחויבות לאחריות על תכנים. טלגרם הפכה לכלי התקשורת האולטימטיבי של ארגוני הטרור המדממים ביותר בהיסטוריה. לצידה טיקטוק הסינית, שהממשל האמריקני הבין זה מכבר כי היא מסוכנת ואסר על פקידי הממשל שלו להשתמש בה, ובכל זאת היא מגיעה למאות מיליונים בעולם המערבי, כאילו מנהיגות העולם החופשי מאפשרת לחיילים סינים להתהלך בחופשיות עם הנשק שלהם ברחובות ניו יורק, לונדון ופריז. אבל אין מדובר רק בחברות רוסיות וסיניות, אלא גם בווטסאפ, שעל התכנים המועברים בה אין בכלל רגולציה, ושמשמעותה במלחמה הייתה עצומה – החל בתיעוד זוועות וקריאה לעזרה, וכלה בגניבת טלפונים של קורבנות על ידי חמאס ושימוש בהם כדי לחדור לקבוצות ווטסאפ ישראליות ולגרום טראומה נוספת למשפחות.
העובדה שמדובר באקוסיסטם מידע רחב, שבו מסרים מתפזרים בין הרשתות השונות, יוצרת גם מרוץ לתחתית, משום שמה שמתפרסם בטלגרם עובר לווטסאפ ומשם ל-X ומגיע לבסוף גם לטלוויזיה. כלומר, במובנים רבים אנחנו נמצאים היום במקום גרוע יותר מזה שהיינו בו לפני שלוש או חמש שנים.
ובכל זאת, מן הכנס עלה שמתקיים פער בין מדינות תמימות, או אולי מיתממות, לבין מדינות מתפכחות. המדינות התמימות, כמו ארצות הברית, חלק ממדינות דרום אמריקה ומרכז אירופה, רואות במה שמתרחש ברשתות איום מסוג התערבות בתהליכי בחירות, הרחבת שסעים חברתיים או ערעור על היכולת לממש מעורבות אזרחית בשיח הציבורי. הן מצהירות על החשש לדמוקרטיה מפני התערבות בחופש הביטוי ובמקסימום עוסקות בהחלת חובות שקיפות על הפלטפורמות. המתפכחות, שבראשן אוקראינה, ליטא, לטביה ופינלנד, כבר מדברות על הרשתות כמצע למלחמה היברידית, שבה הצפה ממוקדת של מידע יוצרת חוסר ידע והבנה של מה באמת קורה, מי אחראי ומי אשם; מיהו התוקף ומיהו הקורבן; וגם - מי מנצח ומי מפסיד.
מה שאנחנו בישראל יכולים, למרבה הצער, להוסיף לדיון הוא שלב נוסף בהתפכחות. מתקפת השביעי באוקטובר תוכננה ועוצבה על ידי חמאס כרעידת אדמה עבור הישראלים ועבור העולם, בעידן של רשתות חברתיות: העברת מסרים בזמן אמת, בצורה מפוזרת, תוך שימוש בקורבנות עצמם להעברת המסרים וללא גבולות טריטוריאליים או הגדרה של קהלים מסוימים שכלפיהם מופנית המתקפה. כלומר, ההתפכחות שלנו כוללת את ההבנה שהעידן הנוכחי לא יצר רק ממד נוסף של מלחמה על פני הממדים הקיימים, אלא שינה את הדרך שבה מלחמה מתוכננת על ידי אויבינו, דבר שהוביל לכאוס, להרס ולחורבן.
תפקידה של מדינת ישראל בעת הזו הוא לעמוד בראש החץ של המדינות המתפכחות, ולטעון שהשימוש שנעשה במרחב הדיגיטלי אינו גזירת גורל, אלא נובע ישירות מהיעדר טיפול רגולטורי בינלאומי. "המערב יהיה הבא בתור", אם לא תיווצר ברית אירופית-אמריקאית הממוקדת בכלי סדר עולמי: אמנות בינלאומיות למשפט סייבר הומניטרי, ערוצי תקשורת לניהול משברים, סנקציות, כלים להפעלת לחץ הדדי. אבל, אלה צריכים להתארגן במתכונת חדשה, משום שלא יחולו רק ביחסים שבין מדינות, כמו שמתקיים בעניין הגרעין או האקלים, אלא ביחסים שבין מדינות העולם החופשי לבין חברות הטכנולוגיה, שהפכו זה מכבר לשחקניות סדר עולמי.
מלחמת ישראל-חמאס מהווה קו פרשת מים בהקשרים רבים, בתוך החברה הישראלית וגם בפוליטיקה האירופית והאמריקנית. אם לא נתייחס להיבט של ממדיה הדיגיטליים הבינלאומיים, המערב ימצא את עצמו עמוק בתוך מחילת הארנב שאליה מכוון ציר הרשע.
המאמר פורסם לראשונה במגזין TheMarker