אז מי ישלוט בעזה?

Photo by Erik Marmor/Flash90

לא בכל דור ניצבת אומה בפני הזדמנות לעצב מחדש, מן היסוד, את המציאות הפוליטית מעבר לגבולותיה. ב-7 באוקטובר 2023 ניתנה למדינת ישראל ההזדמנות הזאת בצורת צו קיומי.

זה שמונה חודשים ישראל נלחמת כדי להשיב את החטופים ולמוטט את שלטון החמאס ברצועת עזה. היעד הראשון ברור כשמש, אף אם קשה להשגה. היעד השני אף הוא ברור, בוודאי ביחס למטרותיהן של מערכות קודמות ("השבת הרתעה", "החזרת השקט"), אך הוא מעלה מייד את השאלה: אם/אחרי שיושג היעד, מי יחליף את חמאס? מי יהיה הריבון בעזה? בין שנכון להכריע בשאלה זו עוד בטרם הושגה הכרעה צבאית, כפי שגורס שר הביטחון, בין שאפשר להמתין עד אחרי השלמת הניצחון הצבאי, כפי שגורס ראש הממשלה, מדובר בשאלה גורלית לכל הדעות, שהרי טיב המשטר בעזה הוא המשתנה המרכזי בנוסחה הביטחונית החדשה שתמנע את הישנותם של אירועי 7 באוקטובר. אלא שמבעד לעשן הסיסמתי הסמיך סביב שאלת "היום שאחרי" בעזה קשה לראות בבירור מהן החלופות העומדות בפני ישראל באשר לעתיד הרצועה.

בפועל, די בהסתכלות במפה כדי להבין שיש שלוש תשובות עקרוניות לשאלה: מי ישלוט בעזה? ואלו הן: מצרים, ישראל ותושבי הרצועה עצמם. אף אחת מאופציות האלה איננה אידאלית או קלה למימוש. להלן נעמוד על יתרונותיה וחסרונותיה של כל אפשרות.

האפשרות הראשונה היא להשיב את עזה לשלטון מצרים. אופציה זו, שנראית רחוקה מאוד כרגע, על רקע התנגדות הריבון המיועד, היא אולי ההגיונית ביותר במבט היסטורי. אף שעזה ידעה שלטון אשורי, בבלי, רומאי, ישראלי, ערבי, טורקי, בריטי, וגם אפיזודות של שלטון עצמי, לאורך תקופות ארוכות, מאז ראשית ההתיישבות בעזה בתקופת הברונזה, היא הייתה נתונה לשלטון מצרי. כך היה תחת התלמים, הפאטימים, הממלוכים, וכך, כידוע, גם בין קום המדינה ב-1948 ועד כיבוש הרצועה בידי ישראל ב-1967.

היתרונות בחלופה המצרית גדולים: רק מצרים, בהיותה ריבון מדינתי יציב (במונחי המזרח התיכון), יכולה לספק ערובה אמינה לביטחון לאורך זמן בשלטון שאינו ישראלי. למצרים יש הסכם שלום עם ישראל, ויש להם ניסיון עשיר בדיכוי ובהכלה של תנועת האם של חמאס, האחים המוסלמים. השבת עזה למצרים היא גם הדרך הטובה ביותר לנתק בין עזה לגדה, ולסתום בכך את הגולל על החלום הפלסטיני לשחרור פלסטין "מן הים עד הנהר".

עם זאת, לחלופה המצרית שני חסרונות משמעותיים. ראשית, התנגדותה הצפויה של מצרים. שורה של מנהיגים מצריים, מאנוואר סאדאת ועד עבד אל-פתח אל-סיסי, הבהירו בתקיפות שאין בכוונתם ליטול בחזרה את האחריות על הבעיה העזתית. אין לשלול את האפשרות ששילוב בין תמורות במציאות ותמריצים מתאימים עשויים להוביל לשינוי בעמדה זו, אך לפי שעה ההתנגדות המצרית היא מהמורה משמעותית. החיסרון השני של האופציה המצרית הוא ההתנגדות הצפויה מצד הפלסטינים. השבת עזה לשלטון מצרי משמעותה שלילת החלום הפלסטיני להגדרה עצמית ועימו, בהינתן אופי המשטר הנוכחי במצרים, גם חירויותיהם. הם לא יבחרו בדרך זו ברצון.

החלופה השנייה היא להשיב את עזה לשלטון ישראלי. הואיל וכיבוש צבאי מתמשך איננו מעשי או מוסרי, וגם הוכח שאיננו מספק ביטחון על פני זמן, בחירה בחלופה זו כרוכה בסיפוח רצועת עזה ובהענקת זכויות מלאות לשני מיליון תושביה בתום תקופת מעבר של משטר צבאי. המודל כאן הוא ההסדר השורר כבר בין מדינת ישראל לשני מיליון אזרחיה הערבים בשישים השנים האחרונות, מאז סיום הממשל הצבאי תחת ממשלת אשכול. אף שתרחיש זה קשה לעיכול, בוודאי סמוך כל כך לאירועי 7 באוקטובר, הוא אינו שונה מהותית ממה שאירע אחרי מלחמת העצמאות בתוך גבולות מדינת ישראל, כאשר הזיכרונות הקשים ממאורעות תרפ"א, תרפ"ט, תרצ"ו ותש"ח עוד היו טריים.

יש להודות: רק בקבלת אחריות מלאה לגורל הרצועה יכולה ישראל להימנע מהפקדת ביטחונה בידי גורם זר. רק השתלבות במדינת ישראל — על מוסדותיה הדמוקרטיים ומערכת החינוך הליברלית שלה — היא יכולה להבטיח על פני זמן דה-רדיקליזציה של תושבי עזה, שהיא תנאי להפסקת הטרור. הפלסטינים עצמם אולי לא יודו בכך, אבל יש לחלופה זו יתרון נוסף עבורם: השתלבות בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון נותנת לתושבי עזה את הסיכוי הטוב ביותר לחיים של כבוד, חירות ושוויון. מה גם שכל האפשרויות האחרות כבר נוסו: בין 1948 ל-1967 שלטה מצרים בעזה, בין 1967 ל-2005 החזיקה ישראל בעזה בכיבוש צבאי, ובין 2005 ל-2023 הייתה עזה נתונה לשלטון עצמי. בשום תקופה לא ידעו הם או אנחנו שקט לאורך זמן.

על חסרונות חלופת הסיפוח אין צורך להכביר במילים. התוספת של שני מיליון מוסלמים למאזן הדמוגרפי של מדינת ישראל תערער את הרוב היהודי, שהוא התשתית החיונית לקיומה הפיזי ומהותי של המדינה היהודית. מדינת ישראל צריכה לשאול את עצמה אם זהו מחיר נסבל בעבור פתרון שורשי של הבעיה העזתית, עם כל ההשלכות האפשריות שיכולות להיות לו לעתיד יהודה ושומרון.

מה שמביא אותנו לחלופה השלישית: שלטון עצמי פלסטיני. מיותר לציין שהחיים לצד קן הטרור שבנה חמאס בעזה בשני העשורים האחרונים יצרו אצל מרבית הישראלים אלרגיה לעצם הרעיון של עצמאות פלסטינית. לא בכדי שעל רקע טבח ה-7 באוקטובר, שבוצע מתוך שטחים שישראל פינתה לחלוטין ב-2005 ושהפכו עד מהרה ל"חמאסטן", נתפסים כאן הדיבורים בקהיליה הבינלאומית על מדינה פלסטינית כמופרכים, מסוכנים ובלתי הוגנים. אולם אין בטרור הרצחני של החמאס כדי לבטל את הכמיהה הפלסטינית להגדרה עצמית. השאלה המעשית היא לא אם או מתי תקום מדינה פלסטינית, אלא כיצד ניתן ליישב את דרישות האוטונומיה הפלסטיניות עם צורכי הביטחון הישראליים. כלומר, האם וכיצד ניתן למנוע מישות פלסטינית שכנה להפוך לאיום קיומי על ישראל?

ברור שחלק מהתשובה טמון בפירוז צבאי של הרצועה ובשימור חופש פעולה ביטחוני מסוים בידי צה"ל. אולם פולשנות ביטחונית ישראלית עומדת ביחס הפוך לעיקרון השלטון העצמי ועלולה לחתור תחת הביטחון על פני זמן. לכן השאלה היא בעצם: האם אפשר לעצב בעזה שלטון עצמי פלסטיני בעל אינטרס ויכולת לשמור על ביטחון הפנים, לדכא כל סממן של רדיקליזציה ולהילחם בטרור?

התחלה של תשובה לשאלה זו ניתנה במפת הדרכים של הנשיא ג'ורג' בוש הבן, בתוכנית המאה של הנשיא דונאלד טראמפ, ובספרם של נתן שרנסקי ורון דרמר "יתרון הדמוקרטיה", ותמציתה: בלי דמוקרטיה פלסטינית, לא יהיה ביטחון לישראל. רק ישות פלסטינית שמכבדת את זכויות האזרחים והמיעוטים החיים בה תכבד את גבולותיה ואת ביטחון שכניה.

איך מגיעים ליעד הזה? יש שני מסלולים אפשריים: מסלול אחד, המסתמך על התקדים האמריקאי ביפן, עובר דרך כיבוש ישראלי זמני, שתכליתו להוביל רפורמה דמוקרטית מקיפה במוסדות השלטון בעזה, במערכת החינוך ובתודעה האזרחית, שבסופה העברה מסודרת של השלטון האזרחי למנהיגות מקומית נבחרת. האם בישראל של 2024 נמצא גנראל מקארתור כחול-לבן המתאים למשימה? האם מדינת ישראל של 2024 מסוגלת לאמץ וליישם על פני זמן מדיניות שתכליתה שחרור הפלסטינים ולא דיכויים? אם התשובה לשאלות אלו שלילית, המסלול השני האפשרי הוא למסור את השליטה הזמנית על עזה, בתום פירוזה הצבאי, לידי ישות בינלאומית במתכונת של trusteeship. חשבו על המודל של המנדט הבריטי, אך במקום מדינת חסות מדובר בשותפות בינלאומית ייעודית בין תושבים מהרצועה, נציגי מדינות המפרץ וארצות הברית. תוכנית כזאת הציע ארגון "וונדנברג".

אכן, אף אחת מהחלופות האלה אינה חפה מפגמים או כשלים. אבל ב-7 באוקטובר שוב הטיחה הבעיה הפלסטינית את עצמה בפנינו ובמלוא עוצמתה, ואנו נדרשים לחשוב עליה מחדש. נכון יהיה לעשות זאת בראש פתוח ובגישה רעננה. שכן כל מה שניסינו עד היום לא צלח. והסכנות הנובעות מאי-התמודדות עם הבעיה, כפי שראינו – קיומיות.