תנו (גם) לבוחרים להשפיע!

Photo by Chaim Goldberg/Flash90

השבוע נערכו בליכוד הבחירות למוסדות הפנימיים של המפלגה – הוועידה ומועצות הסניפים. למרות שחוקת הליכוד קובעת שהבחירות ייערכו כל ארבע שנים, הפעם האחרונה שבה הן התקיימו הייתה לפני כמעט 14 שנים! אף כי אפשר למצוא הצדקות ותירוצים לדחייה הזו – מגפת הקורונה, סבבי הבחירות לכנסת (2022-2019) ומלחמת ה-7 באוקטובר – העיכוב החריג הזה גם משקף מציאות שבה מוסדות המפלגה הפנימיים רוקנו בהדרגה מתוכן ונחלשו בצורה משמעותית.

יש לומר: הליכוד הוא בין המפלגות הבודדות הפועלות כיום שניתן למצוא בהן מוסדות פנימיים והליכי בחירת מועמדים דמוקרטיים. אך בפועל, הליכוד של השנים האחרונות מציג שילוב של שלטון יחיד לצד דמוקרטיה פנימית שמייצרת לנבחרי הציבור מערכת תמריצים פגומה.

מצד אחד – הליכוד השתנה ממפלגה פלורליסטית מרובת קולות למפלגה פרסונלית הנשלטת לחלוטין בידי יושב הראש הדומיננטי שלה. בניגוד לעבר, כמעט ולא נשמעים בו עמדות החורגות מהקו של המנהיג, שלא לדבר על כך שדיונים רעיוניים תוססים במוסדות המפלגה הם בגדר זיכרון עמום של העבר.

מצד שני – שיטת הפריימריז יצרה נבחרת של חברי כנסת שגורלם הפוליטי משועבד ל"בייס" של מתפקדים.  אשר מתגמל התנהגות פופוליסטית, ולא שקדנות פרלמנטרית למשל. כך קורה שדמויות שבעבר הלא-רחוק כלל לא היו חולמות להיכנס למקום ריאלי ברשימת הליכוד, מתברגים (על פי סקרים למיניהם) לצמרת רשימת המועמדים. זאת ועוד, השיטה מאפשרת לקבלני קולות נמרצים לפקוד באופן המוני ומאורגן קבוצות ומגזרים שאינם בהכרח מייצגים את קהל הבוחרים של הליכוד – הם קיצוניים יותר ומייצגים אינטרסים ספציפיים מאוד. חלק קטן מהם אף לא מצביעים לליכוד בבחירות. כל אלו מטילים פגם של ממש בהליך הדמוקרטי הפנימי.

דוגמא לפגמים ניתן לראות ביישוב החרדי ביתר עלית שבו יש כיום כמעט פי שלושה מתפקדים מאשר תושבים שהצביעו "מחל" בבחירות האחרונות. מצב דומה אפשר למצוא גם בטמרה ובחורפיש, והשיאנית היא כסרא-סמיע – שבה רשומים כיום פי 7 יותר מתפקדים ממצביעים לליכוד.

כך, השיטה הנוכחית חוטאת פעמיים: גם בנטייה שלה לתמרץ צעקנות, ופופוליזם, וגם בקלות שבה היא מאפשרת דריסת רגל והשפעה יתרה לבעלי אינטרסים זרים שאינם מייצגים בהכרח את פרופיל המצביעים של המפלגה. ובכל זאת, יש להודות שלפחות מדובר בשיטה כוללנית העדיפה על המפלגות בהן אין מוסדות פנימיים משמעותיים ואשר בהן היו"ר קובע ומשבץ לבדו את רשימת המועמדים לכנסת. האם מדובר אם כן בהכרח בשתי חלופות גרועות?

ובכן, הפגמים האלה בשיטות בהן המפלגות משתמשות כדי לקבוע את המועמדים שלהן לכנסת אינם גזירת גורל. שינוי נחוץ בשיטת הבחירות לכנסת יוכל להקטין את תופעות הלוואי השליליות של הדמוקרטיה הפנים-מפלגתית כמו בליכוד, ושל החסך הדמוקרטי במפלגות כמו ישראל ביתנו וכחול לבן. הגיע העת לאמץ את השיטה המכונה "פתק פתוח למחצה", הנהוגה במרבית הדמוקרטיות עם שיטה יחסית כמו בישראל. בשיטה כזו, על גבי פתקי ההצבעה יופיעו שמות המועמדים בסדר יורד, כפי שדורגו בידי כל מפלגה. כל בוחר יהיה רשאי (אך לא חייב) לסמן על גבי הפתק עד 4 מועמדים שהוא מעדיף. במידה ומועמד חצה סף מסוים של הצבעות אישיות, הוא יוכל לשפר את מיקומו ברשימה. אולי יהיו אפילו מועמדים שמוקמו במקומות נמוכים, אבל בזכות הקולות האישיים יצליחו להיבחר לכנסת.

שינוי כזה ישנה את מערך התמריצים של הפוליטיקאים. הוא יעודדם להפנות את תשומת לבם ופעולותיהם לא רק כלפי שחקן אחד ששולט בהרכבת הרשימה – יהיה זה יו"ר המפלגה, אליטה מפלגתית מצומצמת, או מתפקדים המצביעים בפריימריז – אלא גם כלפי ציבור רחב הרבה יותר של כלל בוחרי המפלגה. במפלגות הפריימריז, דוגמת הליכוד, לשיטה יש גם פוטנציאל ממשי לצמצם את עוצמתם של קבלני קולות, קבוצות אינטרס וקבוצות אידיאולוגיות קיצוניות, ובכך אולי לתרום להתמתנות נבחרי הציבור ולצמצום הפופוליזם.