אמא שלי עוטה רעלה, ועדיין יש לה זכות לבחור
נשים בדואיות מצביעות ברהט בבחירות 2019 | Photo by REUTERS
החשדות וההשמצות התחילו מייד כשהתפרסמו תמונות של נשים בדואיות יוצאות להצביע למען העתיד שלהן ושל ילדיהן: איך הן יוצאות בכמויות כאלה? האם הן בכלל מבינות למי הן מצביעות? אולי הגברים מחליטים בשבילן? אם הן לא נוהגות, איך הגיעו לקלפיות? הן עוטות רעלות, אז בטח יהיו זיופים. ולמה בכלל אנחנו צריכים לראות את התמונות האלה? אנחנו חיים במדינה מוסלמית? עצם נוכחותן של נשים בדואיות בקלפי הפכה בעיני חלק מהדוברים לדבר שדורש הסבר והצדקה.
אבל זה לא נגמר בביום הבחירות. בריאיון לגלי ישראל ב-30 באוקטובר תיארה אילה חסון כך את הנשים האלה שיצאו להצביע: ״נשים בדואיות בנגב, עם רעלות, שלרוב הן נשים מוכות"
כך, בכמה מילים, צומצמו נשים לתווית אחת, בלי מקום לחייהן, למאבקיהן, לידע שלהן ולבחירות שלהן.
אני רוצה לספר לכם מיהן הנשים האלה, ואני אתחיל באמא שלי.
אמא שלי עוטה רעלה. היא רעתה צאן כדי לממן את הלימודים שלי. יצאה עם הצאן יום יום, גם בחום הכבד של הנגב, כדי שאני אוכל ללמוד ולהתקדם. אני לא בטוחה שמי שמדברת עליה מלמעלה הייתה מסוגלת לעמוד בכך אפילו יום אחד. היום אני פוסט-דוקטורנטית. הדרך שלי לאקדמיה עברה גם דרך העבודה הקשה שלה.
בחורף אמא שלי פרשה על הבית שאדר, יריעת ברזנט, כדי להגן עלינו מהגשם שחדר פנימה. בקיץ של הנגב חיכתה לנו עם חמור ליד תחנת האוטובוס כדי להקל על הדרך הביתה בחום הכבד. עכשיו באים אנשים שלא מכירים את חייה ומסבירים שאין לה שיקול דעת עצמאי.
כמו אימא שלי, נשים בדואיות רבות אחרות קמות מוקדם בבוקר ומתחילות עוד יום עבודה למען הבית והילדים: חולבות את הפרה או את הכבשים, אוספות ביצים מהתרנגולות שבחצר ומכינות אוכל למשפחה. יום אחרי יום, לאורך שנים. העבודה הזאת דורשת כוח, אחריות, תכנון ויצירתיות. את כל אלה קשה לראות כשמסתכלים על אישה ורואים רק רעלה.
בעשור האחרון, יותר ויותר נשים בדואיות יוצאות ללימודים גבוהים ולתעסוקה. לפי שנתון נגביה 2024, המבוסס על נתוני הלמ״ס, בשנת הלימודים 2021/22 81% מהסטודנטים לתואר ראשון מקרב תושבי היישובים הבדואיים בנגב היו נשים: 3,349 מתוך 4,144 סטודנטים וסטודנטיות.
לצאת ללמוד בתנאים האלה אינה החלטה פשוטה. רבות מהנשים הצעירות האלה מגיעות מיישובים שאין בהם תשתיות בסיסיות או תחבורה ציבורית נגישה. לעתים הן נאלצות לצעוד מרחקים ארוכים עד לכביש או לתחנת האוטובוס הקרובה, ועדיין – הן בוחרות לעשות זאת.
גם בתעסוקה חל שינוי: לפי נתונים שהציגה הממשלה, שיעור התעסוקה של נשים בדואיות בדרום עלה מ־15% ב־2014 ל־31% ב־2024. זו התקדמות, והיא מתקיימת לצד ולמרות חסמים כבדים שעדיין מצמצמים את האפשרות להתפרנס בכבוד.
כשאין מסגרת נגישה לילדים, כשאין תחבורה וכשאין מקום עבודה קרוב, הרצון לעבוד אינו מספיק. לפי דוח העוני של הביטוח הלאומי לשנת 2024, 52.7% מהילדים ברהט חיו מתחת לקו העוני. באבו תלול השיעור הגיע ל־71%. אלה ילדים שאימהותיהם מנסות להבטיח להם אוכל, קורת גג והזדמנות לחיים טובים יותר, אבל נתקלות במכשולים בלתי אפשריים.
מבחינתי, תנאי החיים האלה מבטאים מדיניות מתמשכת של הפקרה והתעלמות מהבדואים. המסר שעולה ממנה הוא שאפשר להתיש אותנו במחסור, עד שנסכים לכל פתרון שיוצע לנו. הנשים נאלצות למצוא מדי יום דרכים לשרוד בתוך המציאות הזאת, לנהל בית ולגדל ילדים. ואז, כשהן מגיעות לקלפי כדי לנסות לשנות אותה, גם הבחירה שלהן נראית חשודה.
הנשים הבדואיות שאני מכירה הן הנשים היצירתיות ביותר שפגשתי. הן מוצאות פתרונות לבעיות שאחרים כלל אינם נדרשים לחשוב עליהן: איך לנקות את החוּש, חצר הבית, בתנאים הקיימים; איך להגן על הבית מפני הגשם; איך להגיע ללימודים; ואיך לגדל דור משכיל, עצמאי ובעל ערכים, של נשים ושל גברים.
באיזו זכות אתם מצמצמים את כל זה לרעלה ולתווית ״מוכות״? מי נתן לכם את הפריבילגיה לדבר בשמן, לקבוע מה הן מבינות ולשלול את רצונן? מי שדואג לנשים שנפגעות מאלימות צריך לדרוש עבורן הגנה, משאבים ועצמאות. שימוש בסבלן כדי לבזות אותן ולהטיל דופי בהצבעתן רק מעמיק את הפגיעה.
כבר לפני הבחירות פורסם ב־N12 כי בליכוד נערכים לטענות על זיופים בחברה הערבית, ובוחנים גם את סוגיית זיהוין של נשים עוטות רעלה, למרות שאין כל ראיות לזיופים מהסוג הזה. בעיניי, השיח המשפיל על נשים בדואיות נועד בדיוק לשם כך: להפוך הצבעה שאינה נוחה פוליטית להצבעה חשודה.
אבל ההצבעה של נשים בדואיות היא דרישה לשנות את תנאי החיים שלהן: להבטיח להן ולילדיהן קורת גג, לצאת מהעוני, למצוא עבודה נגישה ומתאימה ולהתפרנס בכבוד. מי שחיה את המחסור הזה יום אחרי יום יודעת היטב מה היא רוצה לשנות. הניסיון שלה הוא מקור של ידע ושל מודעות פוליטית, גם אם הוא לא מנוסח בשפה של אולפני הטלוויזיה.
שום אישה לא צריכה להציג תואר אקדמי, שלה או של בתה, כדי שיכבדו את זכותה לבחור. לאמא שלי יש קול משלה. הוא אינו צריך לקבל אישור מאף פרשנית.
התפרסם לראשונה בהארץ
