עין תחת עין, והפלייה תחת הפלייה?
אין עוררין על כך שקיימת אפליה בשוק העבודה בין נשים לגברים. אך האם הדרך להיאבק באפליה זו הינה על ידי יצירת עיוות נוסף בתנאים הפנסיוניים ובגיל הפרישה? קראו את מאמרו של מומי דהן.
בישראל, כמו במדינות אחרות, נשים חיות בממוצע יותר מאשר גברים ולמרות זאת נשים פורשות בגיל מוקדם יותר מאשר גברים לפי המצב החוקי הקיים. בשל תוחלת חיים ארוכה יותר ובשל גיל פרישה צעיר יותר, נשים זקוקות ליותר משאבים כספיים כדי לממן את עצמן בתקופת הפנסיה.
ישנן שתי אפשרויות להשיג יותר משאבים. האחת, הנשים ייאלצו לחסוך יותר באמצעות העלאת גיל הפרישה או באמצעות הגדלת שיעור השכר שיופנה לחיסכון פנסיוני, והאפשרות השנייה היא להקטין את הפנסיה של גברים כדי לממן רמת החיים של הנשים בתקופת הפרישה.
המשמעות היא שגברים יעבדו יותר, יחיו פחות וגם ייהנו מרמת חיים נמוכה בעת הפרישה. נשים שמתנגדות להעלאת גיל הפרישה חייבות לספק הסבר מדוע יש הצדקה להפליה כל כך חמורה של הגברים. משמח לראות כי הנשים אינן מציגות עמדה אוטומטית ואחידה. חלקן תומכות בהשוואת גיל הפרישה וחלקן מתנגדות.
אחת הטענות המשונות של המתנגדות היא שנדרשת הפלייה של גברים בתחום הפנסיוני כדי לפצות על ההפליה כלפי נשים בשוק העבודה. נשים אלו מאמינות כי כדי לתקן עיוות אחד יש צורך ביצירת עיוות אחר. האמת העצובה היא שבדרך זו נוצרו שני עיוותים במקום אחד. גם לא ברור מדוע יש הצדקה לקבוע את הפלייה כלפי גברים דווקא בתחום הפנסיוני. לחילופין, אפשר לקבוע בחוק כי שער הריבית שיקבלו נשים בבנק יהיה גבוה משער הריבית שמקבלים גברים. היגיון הפיצוי עלול להביא גם למסקנה הנוראית לפיה הפיצוי שנשים מקבלות בתחום הפנסיוני מייתר את הצורך להילחם בנגע ההפליה כלפי נשים.
* שודר בתוכנית הכלכלית של גלי צה"ל ביום שלישי, 12.7.2011
ד"ר מומי דהן הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה וראש בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית.