בלוג סיווג ביטחוני

המוסר כבן ערובה

| מאת:

הצעתו של שר הביטחון בנט להחזיק אזרחים כקלף מיקוח מעוררת שאט נפש, ועושה שימוש פסול בבני אדם כאמצעים באופן כמעט הכי נחות שניתן להעלות על הדעת. בעוד בעבר ניסוב הדיון סביב החזקת לוחמי חיזבאללה כקלפי מיקוח, העובדה שכעת השיח עוסק בהחזקת אזרחים בלתי מעורבים מלמדת על ההידרדרות הערכית המאפיינת את המערכת

Flash 90

בשבוע שעבר פורסם כי שר הביטחון נפתלי בנט מתכנן להגדיר פלסטינים שחוצים את הגדר כ"לוחמים בלתי חוקיים", ולהחזיק אותם כקלפי מיקוח, כלומר כבני ערובה, לשימוש במשא ומתן עתידי על החזרת האזרחים הישראלים וגופות החללים המוחזקים בידי חמאס. עוד דווח, כי במערכת הביטחון הסתייגו מהתוכנית משום שרבים מהפלסטינים שנכנסים לישראל הם קטינים או מבקשי עבודה, וגם אלה שנושאים עמם נשק עושים זאת פעמים רבות כדי שייעצרו ולא יוחזרו לרצועה. אנשים כאלה, הסבירו גורמים במערכת הביטחון, לא יהיו קלפי מיקוח בעלי ערך ועלולים להפוך לנטל על כוחות צה"ל.

ייתכן שאין מדובר בתכנית ממשית אלא בהצהרה שתכליתה דקלרטיבית בעיקרה ונועדה לסמן כיוון. כך או כך, דיווח זה צריך להטריד אותנו מאד, ובכמה מובנים.

ראשית, חשוב להבין כי בניגוד לרושם המתקבל מהכתבה, כאילו ישראל נמנעה עד כה משימוש כזה בחוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב-2002, מחשש לביקורת בינלאומית - מדובר בתוכנית הסותרת באופן מובהק את החוק עצמו.

חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים נחקק בעקבות פסיקת בית המשפט העליון בפרשת קלפי המיקוח הלבנונים הידועה. מדובר בפסק הדין בו בית המשפט העליון הורה בדיון נוסף, על שחרורם של אזרחים לבנונים שהוחזקו בישראל במעצר מינהלי (לאחר שסיימו לרצות עונשי מאסר שהוטלו עליהם) – לא מפני שנשקפה מהם סכנה כלשהי לביטחון המדינה או הציבור, אלא כקלפי מיקוח לקידום שחרורם של שבויים ונעדרים, בראשם הנווט רון ארד. בית המשפט קבע באותו מקרה כי חוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), התשל"ט-1979, המסמיך את המדינה להחזיק אנשים במעצר מינהלי, מאפשר שלילת חירותו של אדם רק כאשר הדבר נדרש כדי לנטרל סכנה שנשקפת ממנו ברמה האישית; וכי שימוש בחוק כדי להחזיק אנשים כקלפי מיקוח, כשאין טענה שהם מסכנים בעצמם את ביטחון המדינה והציבור, נוגד את האיסור במשפט הבינלאומי על לקיחת בני ערובה.

פסק הדין, שניתן באפריל 2000, הוליד את היוזמה לחוקק את חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים. אולם גם חוק זה, אף שהוא מקל את התנאים לכליאתם של פעילי טרור הנלחמים נגד ישראל, באופן המעורר שאלות לא פשוטות - אינו מאפשר מעצרם של אנשים שלא נשקפת מהם סכנה או החזקתם כ"קלפי מיקוח". לכן, כאמור,  אין בין החוק ובין התוכנית המדווחת ולא כלום.

הסעיף הראשון בחוק מבהיר כי הוא "נועד להסדיר את כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, אשר אינם זכאים למעמד של שבויי מלחמה, בדרך העולה בקנה אחד עם מחויבויותיה של מדינת ישראל לפי הוראות המשפט הבין-לאומי ההומניטרי". "לוחם בלי חוקי" מוגדר בחוק כ"אדם שנטל חלק בפעולות איבה נגד מדינת ישראל, בין במישרין ובין בעקיפין, או נמנה עם כוח המבצע פעולות איבה נגד מדינת ישראל", שלא מתקיימים לגביו התנאים המקנים לו מעמד של שבוי מלחמה לפי המשפט הבין-לאומי ההומניטרי. החוק מאפשר אם כן לכלוא "לוחם בלתי חוקי" בצו צבאי, ומחייב להביאו בפני שופט בתוך 14 ימים, אשר יבטל את הצו אם יסבור שאין מדובר בלוחם בלתי חוקי או שאין יסוד סביר להניח כי "שחרורו יפגע בביטחון המדינה".

מבקרי החוק טענו כי הוא יוצר "קטגוריה שלישית" בלתי חוקית של אנשים, שנשללות מהם ההגנות המגיעות לשתי הקטגוריות היחידות המוכרות במשפט הבינלאומי – לוחמים מחד ואזרחים מאידך. אולם בפסק דין חשוב נוסף משנת 2008, בית המשפט העליון הבהיר כי לא כך הם פני הדברים. החוק אינו מתיימר ליצור "קטיגוריה שלישית" של אנשים נטולי הגנות, בניגוד למשפט הבינלאומי, אלא מבקש להתמודד עם אזרחים שנוטלים חלק בלחימה, בהתאם למשפט ההומניטרי. החוק אינו קובע סוג חדש ובלתי מוכר של מעצר, אלא מנגנון של מעצר מינהלי - שדיני הלחימה מתירים להטיל על אזרחים כשהדבר "נחוץ באופן מוחלט" מטעמי ביטחון. בהמשך לניתוח זה, בית המשפט אישר את חוקתיות החוק, תוך שהדגיש שהוא נועד לשרת תכלית מניעתית ראויה: מניעת חזרתם למעגל הלחימה של אזרחים, שמשתתפים בפעולות איבה נגד ישראל או שמשתייכים לכוח שנלחם נגדה. אמנם, על פי החוק, ההשתתפות בלחימה אינה חייבת להיות ישירה, אך על המדינה להראות כי האדם תרם לביצוע פעולות איבה נגד ישראל באופן המצביע על מסוכנותו האישית. גם לפי החלופה השנייה – המאפשרת מעצרו של מי שנמנה עם כוח שנלחם נגד ישראל, כדי להיחשב "לוחם בלתי חוקי" אדם צריך לקיים זיקה לארגון באופן ההופך אותו לחלק ממעגל הלחימה "במובנו הרחב" יותר.

פסק הדין הותיר הרבה מאד שאלות פתוחות. כך, למשל, הוא נמנע מלהכריע בשאלת חוקתיות החזקה הבעייתית הקבועה בסעיף 7 לחוק, העלולה לכרסם בדרישה להוכיח מסוכנותם של עצורים לפי החוק - לפיה יראו אדם העונה על ההגדרה של "לוחם בלתי חוקי" כמי ששחרורו יפגע בביטחון המדינה כל עוד לא תמו פעולות האיבה נגד ישראל, אלא אם הוכח אחרת – וזאת לאחר שהמדינה הצהירה, כי בפועל היא נמנעת מלהסתמך על חזקה זו. כמו כן בית המשפט לא קבע את גבולותיה המדויקים של ההגדרה של "לוחם בלתי חוקי" והדגיש כי היא תיבחן בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. אולם הוא הבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי "החוק לא נועד... לאפשר החזקתם של עצורים כ'קלפי מיקוח'. תכליתו של החוק הנה להרחיק ממעגל הלחימה מי שמשתייכים לארגוני טרור או נוטלים חלק בפעולות איבה נגד מדינת ישראל".

אולם חמור מהקושי המשפטי בהצעתו של בנט הוא הפסול המוסרי העמוק הטמון בו. לקיחת אזרחים כבני ערובה מנוגדת לא רק לכללי המשפט הבינלאומי, אלא היא מפרה באופן בוטה ערכי מוסר בסיסיים ועקרונות יסוד של השלטון הדמוקרטי. זאת ועוד - ההצעה מצטרפת לתוכנית קודמת עליה הצהיר, לפיה הוא מתכנן להחזיק בגופות מחבלים, גם כן, לצרכי משא ומתן עתידיים, להחזרתם של חללי צה"ל המוחזקים על ידי חמאס בעזה.

אין חולק על חובת הממשלה לפעול באופן נמרץ להחזרתם של אברה מנגיסטו, הישאם א-סייד, ושאר הישראלים המוחזקים בידי חמאס, וקשה שלא להזדהות עם הרצון לספק נחמה מעטה למשפחות החיילים ולהביא את קרוביהם לקבר ישראל. יחד עם זאת, הרעיון של החזקה באזרחים, או בגופות, כקלפי מיקוח, מעורר שאט נפש של ממש. הוא עושה שימוש פסול בבני אדם כאמצעים באופן כמעט הכי נחות שאפשר להעלות על הדעת. כדאי להזכיר שפעם הוויכוח ניסוב סביב השאלה האם ניתן להצדיק החזקה של לוחמי חיזבאללה כקלפי מיקוח. העובדה שהתכנית המדוברת מציעה להחזיק אזרחים המגיעים לישראל, פעמים רבות כניסיון נואש להימלט ממצבם הבלתי אפשרי בעזה – מלמדת על הידרדרות ערכית.  

אם כן, מסגור המדיניות המוצעת כלא יותר מהפעלת חוק שהתקבל, מטעה גם מן ההיבט המשפטי עובדתי, אבל חמור מכך - בהצגתה את המסתננים עליהם מדובר כחלק ממעגל לחימה המהווה איום ביטחוני.

יש לקוות כי ההתבטאויות של בנט, המובאות בכתבה, אינן אלא ספין בחירות, אולם עצם העלאת הצעה מעין זו בידי שר ביטחון צריך להדליק נורה אדומה. גם נימוקי ההתנגדות של גורמי הביטחון המובאים בכתבה מעוררים אי נוחות: אם אכן מה שמונע מאיתנו לחטוף כבני ערובה אנשים, שנכנסים לישראל כדי להימלט מהתנאים הקשים בעזה הוא נימוק תועלתני מסוג זה, הרי שבמערכה האמיתית, זו על דמותנו המוסרית כחברה אנושית, כבר הפסדנו.